Wednesday, December 30, 2009

Spunky Rebbetzins, Disgruntled Rebbetzins and A Learned Zionist Midwife: A Tale of Two Stories

Spunky Rebbetzins, Disgruntled Rebbetzins and A Learned Zionist Midwife: A Tale Of Two Stories


by: Yitzhak of בין דין לדין



Menachem Berisha, in The Last Rabbis of Brest, relates (hat tip: Wolf2191):


Rabbi J.L. Diskin's second wife Sarah was famed as the Brisker Rebbetzen. She was learned and knowledgeable in all the laws. She was very strict in the matter of orthodoxy and mixed into all the community affairs. She had very strong mind; she came from a very prestigious family – she was the granddaughter of the rabbi “Nodah BeYehudah” – and she also came from the wealthy family of Joshua Zeitlin. When she married Joshua Diskin she brought with her a sum of 40,000 rubles (a huge amount in those days), with which they built the J.L. Diskin Orphanage in Jerusalem.





After the writing of the marriage contract, she said to her husband the groom Joshua Leib: “ Mazal Tov! Don't take your brides blessing lightly….”


While not perhaps immediately evident in the English, her comment is, of course, a bon mot punning off this famous Gemara:



אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן ואלו הן דוד ודניאל דוד דברכיה ארונה דכתיב (שמואל ב כד) ויאמר ארונה אל המלך וגו' דניאל דברכיה דריוש דכתיב (דנייאל ו) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך1




The pun reverse the order of the words קלה and הדיוט, and replaces קלה, meaning "light", with כלה, "bride", yielding:

אל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך



Berisha gives neither a source or a date, but this witticism appears in a letter written in 1884 by Rebbitzen Sarah's contemporary and coreligionist, if not quite coideologist, the early Zionist writer and midwife Olga Belkind-Hankin to Alexander Cederbaum, the editor of HaMelitz:





מכתב לעורך המליץ ליובל האלף של הגליון (דבר הפועלת. 4.6.1942 עמ' 66



לעורך "המליץ" א. צדרבוים, עם יובל גליון האלף.


ס. פטרבורג 31 בדצמבר 1884

כבוד הרב המו"ל את המליץ" שלום וברכה עד העולם!


לצאת הגיליון האלף ממכתב עתך היקר, לא אוכל להתאפק מלהתערב גם אני בקהל המקדמים פניך אדוני בברכה ליום הזה הנכבד לנו והיקר לך. מעודו היה "המליץ" מליץ טוב לע ם ישראל, אבל גם גדול היה בראשיתו הלא ישגא יתר הרבה מאד באחריותו. כי עתה מגמת פניו לא רק קדימה כי אם גם קדמה. לא רק ללמדנו השכלת המערב במבוא השמש, כי אם גם להורותנו צו לדתנו ומפלטנו ממזרח שמש. שם ינוח לנו ואור ד' עלינו יזרח.


באור הזה הזורח לנו ממכתב עתך נגלית לנו כשמש צדקה, וברוך אתה יוצר המאורות וברוך שמך לעד וכאשר זכית לחוג את האלף הזה, כן תזכה לחוג גם את האלף השני עד תומו וכן נזכה אנחנו לקרוא ב"המליץ" רק בשורות טובות ונעימות כשבת ישראל על אדמתו, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.


קבל נא אדוני עוד הפעם את ברכתי מקרב לבבי ואל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך, אחותך הצעירה.


אולגה בעלקינד



Belkind's Talmudic fluency probably derived from the education she received from her father Meir, who taught her an array of Jewish subjects, including Talmud:

אולגה קיבלה את חינוכה העברי מאביה. הוא לימד אותה גם תנ"ך משנה ותלמוד.‏



There is a Hassidic tradition that attributes this witticism to Rebbetzin Rivkah, the bride and cousin of the Rebbe Maharash, the fourth Rebbe of Chabad, in response to a request for her blessing from her father-in-law Rav Menachem Mendel Schneersohn (the Tzemach Tzeddek), the fourth Rebbe of Chabad:מעשה מפורסם מסופר על בתו הצדקת של האדמו"ר הזקן, שבעת חתונתה בירכה את אביה. לחסידים לא היה נוח מהחוצפה שהיא גילתה, שהקטנה מברכת את הגדול, אך היא אמרה להם בחכמתה: "אל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך". זהו מעין משחק מילים על אמרת חז"ל "שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".



ובקהל חסידים מסופר כי בעת נישואי הרה"ק רבי שמואל מליובאוויטש זצ"ל בנו של הגה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זצ"ל בעל צמח צדק, עם בת דודו הרבנית רבקה, כשנכנסה הכלה אל חותנה ביום חופתה, לקבל ברכתו, ביקש הצמח צדק מן הכלה שגם היא תברך אותו, עשתה הכלה כבקשתו והוסיפה במאמר צח ושנון: אל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך (ליקוטי סיפורים עמ' קלא).



An alternative version of this tradition attributes the pun to an unnamed "righteous daughter" of the Alter Rebbe, the Ba'al Ha'Tanya, who apparently took the initiative herself in blessing her father, and wittily defended herself against Hassidim displeased with the "impudence" she thus displayed:

מעשה מפורסם מסופר על בתו הצדקת של האדמו"ר הזקן, שבעת חתונתה בירכה את אביה. לחסידים לא היה נוח מהחוצפה שהיא גילתה, שהקטנה מברכת את הגדול, אך היא אמרה להם בחכמתה: "אל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך". זהו מעין משחק מילים על אמרת חז"ל "שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".

So this bon mot is variously attributed to:


  • An unnamed daughter of the Ba'al Ha'Tanya, addressed to her father

  • Rebbetzin Rivkah, addressed to her father-in-law, the Tzemach Tzeddek

  • The Zionist writer and midwife Olga Belkind, addressed to Alexander Cedarbaum, editor of HaMelitz

  • The Brisker Rebbetzin, addressed to her husband, the Maharil Diskin


Another of Berisha's anecdotes of the Brisker Rebbetzin is also told about (at least) three other women. In this case, the versions are basically identical, and they all feature a dialog between the wives of famous Gedolim and their husbands, in which the wife complains of an ignorant simpleton's presumption in thanking G-d for not making him a woman, and the husband attempts to mollify her by explaining that every man recites the blessing only vis-à-vis his own wife. [In none of the stories are we told of the wife's reaction to the suggestion.]

Berisha's version:
She once asked her husband: ” why did the sages create the blessing
that is said every morning by males thanking God for not making me a
woman? Is the shoemaker who can't learn the Torah or Gemarra better
then me who is educated and learned? Or is it because I am I woman that
I am inferior? ”

The rabbi replied: “every man says this blessing, but only in regards
to his own wife. The rabbi thanks God that he is not his wife the
Rebbetzen! The shoemaker thanks God that he is not his wife….”

Batya Bromberg heard the story told about Baila, the celebrated pious and learned wife of Rav Yehoshua Falk Katz, the Sema:
ואסיים בסיפור מעשה ששמעתי (מפי ר' דוד קרקובסקי, ראש השו"בים בפריז, כעת בירושלים) על הרבנית מרת ביילא אשת הסמ"ע:
עוד בהיותה בלבוב עיר מגוריה עברה פעם בשעות הבוקר ליד ביתו של עגלון ושמעה מבעד לחלון את ברכות השחר, שאמר "שלא עשני אשה". באה הביתה ופנתה לבעלה, הסמ"ע: "היתכן! בעל-עגלה זה, שהוא בור ועם הארץ ואינו יודע אף פירוש המלות אומר "ברוך שלא עשני אשה"? השיב לה הסמ"ע: "תנוח דעתך, הוא התכוון לא אליך, אלא לאשתו, וכן גם אני אומר לגביך, כל בעל אומר זאת לגבי אשתו".2
Rabbi Ben-Zion Mutzafi tells it about the wife of Rav Yom-Tov Lipmann Heller, the Tosfos Yom Tov:
ודרך אגב, יש לציין שגם הרבנית (אשת הרב) היתה חכמה גדולה, פקחית, ובעלת חסדים, היה לה גמ"ח של כספים שהיתה מנהלת אותו ביושר, וכמו כן היתה תומכת ביתומים, ובאלמנות, בעניים ועוד. ...
ועוד מסופר עליה שפעם אחת פנתה לבעלה (הגאון בעל תוספות יום טוב) ובפיה טענה - העגלון שמביא לנו יום יום את מוצרי החלב הוא ממש מסכן, הוא לא יודע לא לקרוא, ולא לכתוב. שאל אותה הרב: ומנין את יודעת? ענתה לו פעם אחת אנשים הניחו לו תפילין וקראו לו את נוסח הברכה, וכן לגבי כל שאר ברכות השחר, ואתמול שמעתי אותו מברך: "שלא עשני אשה", כיצד הוא מברך ברכה כזו"? והלא אני יודעת את כל השולחן ערוך בעל-פה והוא (העגלון) מברך - "שלא עשני אשה"? ענה לה הרב: "העגלון מכוון על אשתו ולא עלייך, וכשאני מברך ברכה זו אני מכוון עלייך, וכל אדם לפי מדרגתו.3
And finally, Rav Meir Bar-Ilan reports a version about the wife of Rav Haim of Volozhin:
מה היה טיבה של אשת-רבי חיים ואמו של רבי איצילי - לא ידוע בפרטות. אך נראה הדבר, שהיתה אשה חכמה ויודעת ערכה. כך, לפחות, מספרים, שבבואה פעם אחת לבית-הכנסת קודם שנאסף הקהל לתפילה, שמעה את בעל-העגלה של העיירה, יהודי עם-הארץ, קורא את הברכה "שלא עשני אשה". הדבר חרה לה, ובשובה מתפילתה הביתה, באה בטענה לרבי חיים, על שזה הבור ועם-הארץ סובר, כי אדם גדול הוא, עד שהוא מתגאה ומברך "שלא עשני אשה". ענה לה רבי חיים: - אל ירע לבבך, כל גבר מברך ברכה זו רק כלפי אשתו הוא ...4

Notes
1 BT Megillah 15a - link



2 Sinai, Vol. 59 p. 250. I am indebted to Dan Rabinowitz for providing me with this reference, and thereby inspiring me to find the other versions of this story.

3 Kedushas Batei K'nesiyos U'Batei Medrashos, p. 23.

4 From Volozhin To Yerushalayim, pp. 98-99.

Wednesday, December 23, 2009

Nitel Nacht

Slate, today, has an article that provides a nice of nitel nacht and there is another one here. Additionally, see this previous post discussing nitel.

Sunday, December 20, 2009

Review: Yemi Shemonah - The Bet Yosef's Question


ספר ימי שמונה-קושית הבית יוסף

מאת: עקביא שמש

בחנוכה לפני שנתיים ימים כתבתי בבלוג הנוכחי את הדברים הבאים: "אחד המאפיינים את הספרות הרבנית ההלכתית בדורנו הוא חיבור ספרים סביב נושא הלכתי אחד. העובדה שהמחבר מרכז את כל הידוע לו סביב אותו נושא, הופכת את הספר למבוקש ושימושי ביותר, לא רק ל"עמך", אלא גם לציבור הלומדים. חלק מספרים אלו יוצא לאור במספר מהדורות, דבר המלמד על חשיבותו הרבה של הספר, ועל הצורך הרב שיש בו. הנה כי כן בהתקרב חג מסוים, אנו עדים להופעת מספר ספרים הלכתיים על ענייני החג, או אף על הלכות מיוחדות בודדות הקשורות עם אותו חג".

אבל דומה ששונה הוא חג החנוכה מיתר החגים בנושא זה. נכון, כמו בכל החגים כן גם בחנוכה יש ספרים שנתחברו על החג עצמו, או על עניין אחד, אבל עם כל זה יש בחנוכה משהו ייחודי. כוונתי היא לקושיה המפורסמת ביותר בחנוכה, הלא היא השאלה הנקראת שאלת הבית יוסף, הנמצא בסי' עת"ר, ובלשונו של מרן: "ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות". מרן ענה על כך שלוש תשובות. דומני שלא מצינו עוד בחיבור בית יוסף כי על שאלה ששאל מרן הוא השיב שלוש תשובות. כך על כל פנים למדתי מפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.[1]

אם מרן עצמו נהג באופן מיוחד בשאלה זו, הרי באו חכמי הדורות והשלימו את מלאכתו. כמעט בכל ספר שהוקדש לחנוכה אתה מוצא דיון בקושיה זו. הדיון הוא בעצם הקושיה, אבל ובעיקר באמירת תירוצים נוספים. לא זו בלבד, אלא שמצאנו אף ספר מיוחד שבו נאספו כל התשובות שנאמרו ביישוב קושיא זו. דומה שהראשון שנהג כך הוא ר' ישראל זלצר שכתב ספר בשם נר למאה, שבו אסף מאה תשובות ליישוב קושיה זו. ספר זה יצא במספר מהדורות. עד כמה שבדקתי המהדורה הראשונה יצאה בברוקלין בשנת תשכ"ב, ולא ראיתיה, אלא ראיתי מהדורות אחרות. יש לציין כי המחבר אינו רק מלקט תשובות, אלא הוא דן ומפלפל בהן, אם מעט ואם הרבה. מאוחר יותר יצא לאור קונטרס נס פך אחד, לונדון, תשנ"ב, שיצא לאור ע"י תלמוד תורה של חסידי בעלז, ובו מאה ואחת תשובות על שאלה זו. לא ראיתי קונטרס זה. מאוחר יותר חיבר רד"ד מייזליש את הספר חנוכת דוד, וגם בו "מאה ואחד תירוצים על קו' מרן הבית יוסף", ברוקלין, תשס"ב, ומהדורה נוספת בשנת תשס"ו. בספר זה יש חידוש בכך, שלמרות ששער הספר הוא בעברית, הרי שכל החיבור כתוב ביידיש. נדמה לי שראיתי כי יצא גם ספר שלוקטו בו מאתיים וחמישים תשובות לשאלה זו כמניין נ"ר, אבל כרגע איני זוכר מהו.

והנה לאחרונה ראיתי ספר נוסף בנושא זה הנקרא: ספר ימי שמונה, חנוכה, היוצא לאור ע"י מכון אור חדש, אשדוד, תשס"ז. בשער הספר נכתב: "אוסף נפלא ונדיר של כחמש מאות[2] תירוצים על הקושיא המפורסמת המיוחסת[3] למרן הבית יוסף, מלוקטים ממאות ספרים בכל מקצועות התורה".

כל אדם השומע את המספר חמש מאות מתמלא מיד בסקרנות שאין כמותה, כי דבר כזה עוד לא שמענו.[4] ניחא מאה תשובות, אף הוא מספר שאינו מבוטל, אבל לא רק ששמענו על כך אלא גם נדפסו לפחות שני הספרים המאשרים זאת, שהזכרנום לעיל. אבל להגדיל את התשובות פי חמש, אין זה דבר של מה בכך. לפיכך אמרתי מן הראוי לעיין בספר ולראות מה חידוש יש בו.

א. סקירה קצרה של הספר

עיקרו של הספר הוא כאמור תירוץ קושיתו של הבית יוסף. לאחר זאת יש בו עוד מספר הוספות: סדר הדלקת נר חנוכה, דפי גמרא ממסכת שבת השייכים לחנוכה, משנה ברורה הלכות חנוכה, מגילת אנטיוכוס, מפתח שמות הספרים.

יפה עשו[5] שחילקו את תירוץ הקושיא לחמישה פרקים, בהתאם לסוג התירוץ. אלו הם: (א) היום הראשון נקבע על נס אחר. (ב) הנס ביום הראשון אירע בריבוי השמן. (ג) גם ליום הראשון לא היה מספיק שמן. (ד) חנוכה שמונה ימים כנגד מה. (ה) שונות. הם מרחיבים מעט בפתח דבר על הסוגים השונים, ולא העתקתי את דבריהם כדי לא להאריך. אוסיף על כך, שלא זו בלבד, אלא שהם הוסיפו לכל תירוץ ותירוץ גם כותרת מיוחדת, המלמדת בקיצור על התירוץ. אכן, לא נתברר לי אם יש סדר לתירוצים שבכל פרק. לא מצאתי שהם מסודרים לפי סדר הזמנים, או לפי סדר אחר, פרט לכך שהתירוץ הראשון שבכל פרק, ולפעמים גם השני, הוא משל הראשונים. אין הם דנים בתשובות שהם מביאים, אלא רק מוסרים את התשובה עצמה.

עוד שני דברים הם מדגישים בפתח דבר. האחד: "מן הראוי לציין כי תירוצים רבים המובאים בספרים שונים לא העתקנום, זאת בשל היותם מובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים שכבר צוטטו. וכידוע מבעל קצות החושן שכאשר שאלוהו בדבר סוד הצלחתו שספרו התקבל כל כך בקרב מרבית הלומדים, השיב: 'בזמן שאחרים חושבים מה לכתוב ולהוסיף, אני ישבתי ומחקתי'".

השני: "באופן כללי בעריכת הספר השתמשנו בכלל הידוע 'למען ירוץ הקורא בו', ועל כן למרות שהשתדלנו לבלתי שלוח יד בקודש כאשר במקור היתה לשון המחבר צחה ומובנת[6]... מ"מ בעת הצורך נאלצנו על כרחנו להוסיף או לשנות לפי הבנתנו הדלה מלשון קדשם של המחברים במקור, למען ירוץ הקורא בהם. ואם שגינו, יתלו המעיינים את האשמה בנו ולא בהם ח"ו".

יש לציין כי הספר נדפס בהידור ובצורה נאה. דומה בעיני שגם הקפידו על הגהתו, כי בדרך עיוני בו, לא עמדתי על טעויות שיש בו. התשובות עצמן בדרך כלל קצרות, והדבר מועיל מאוד למעיין בו. אם נשווה זאת לספר נר למאה, הרי שהמעיין יראה כי העיון בספר נר למאה קשה יותר. המחבר דן בכל תשובה ומפלפל בה, ולא ברור תמיד מה עולה בסופו של דבר.

ב. נקודות שנתעוררו אצלי אגב עיון בספר

1. התעלמות מחלקו של הספר נר למאה

כפי שכתבתי לעיל, נראה כי לר"י זלצר בעל נר למאה שמורה זכות ראשונים. ולכן תמה אני על כך שבפתח דבר לספר שלפנינו נכתב: "אשר זכה [מרן הב"י] שסביב שאלתו נכתבו ונאמרו במרוצת השנים מאות תירוצים ויותר... וגם לרבות בספרי ליקוטים שנתחברו במיוחד על קושיא זו. אולם בסייעתא דשמיא עדיין הניחו לנו בקעה להתגדר בה... אחר מאות שעות של יגיעה מאומצת". מה הייינו חסרים אילו היה נכתב כאן שמו של הספר נר למאה. והרי הם משתמשים בו ומביאים אותו. א"כ יש להניח שחמישית מהספר הגיש להם ר"י זלצר בקנה, וחסך מהם עוד כמה שעות של יגיעה מאומצת. האם אין מקום להזכיר זאת? אתמהה.

אמנם הם הזכירו את הספר נר למאה בסוף הספר, במפתח שמות הספרים. אבל גם שם הוא מוזכר כאחד מני רבים, ואין אתה יודע על ייחודו של הספר.

2. על הלשון: הקושיא "המיוחסת" לבית יוסף

לאחר פתח דבר, עמדו והסבירו בעמ' 19 את "מהות הקושיא". כך כתבו: "מפורסמת היא הקושיא המיוחסת למרן הבית יוסף... ברם למעשה קדמו והרגישו בזה ראשונים כמלאכים, ואף הם בלשונם הצרופה תירצו בדרך משלהם. הראשון בהם, הוא המאירי במסכת שבת (כא ע"ב) כתב... וכה"ג תירצו שאר ראשונים. ודבריהם ושיטתם יובאו להלן בינות לשאר התירוצים. למעשה הב"י עצמו אף הוא הביא ג' תירוצים" וכו'. נמצא שכאן הסבירו מדוע נקטו בלשונם בשער הספר כי הקושיא "מיוחסת" למרן, ולא כתבו כי הוא הקשה אותה וכד'. זאת משום שקדמו כבר המאירי בקושיה זו. אמנם בעניותי איני מבין מה מקום ללשון זה. סוף סוף מרן הקשה אותה, וא"כ מה מקום לומר "מיוחסת"?

אלא מן הסתם רצו לומר שהעולם מייחס את הקושיה לבית יוסף, בו בזמן שהאמת היא שהמאירי קידמו בקושיה זו. אם כך הדבר הרי לא דייקו בהמשך דבריהם. שכן, בהמשך דבריהם (באותו עמוד) העתיקו את שלושת תירוצי הבית יוסף ככתבם וכלשונם בצורה בולטת ומרווחת. ועל כך יש לשאול, הלא מפורסם בימינו כי שלושת התירוצים הללו נמצאים בתוספות הרא"ש למסכת שבת. אם כן היה עליהם לדקדק ולומר שגם שלושת תירוצי הבית יוסף, כלשונם, נמצאים בראשונים, הלא הוא תוספות הרא"ש. מה עוד שבעמוד פז, ששם הביאו את שלושת תירוצי מרן הב"י, כתבו במפורש שכן הוא בתוספות הרא"ש. אם כן מדוע כתבו כאן רק שהקושיא "מיוחסת", הרי גם התירוצים "מיוחסים", ואילו הם כתבו "הב"י עצמו אף הוא הביא ג' תירוצים".

לפי דרכנו למדנו, כי הם מאוד מדקדקים לייחס כל מאמר למקורו הראשוני. א"כ מתחזקת התמיהה (לעיל סעיף 1) על שום לא הזכירו את הספר נר למאה, שהוא "המאירי" לעשרות תשובות המוזכרות בספרן.

3. על מניין התירוצים

עיון בספר מעלה כי חלק מהתשובות חוזרות על עצמן. אמנם המחברים היו מודעים לאפשרות מעין זו, ולכן הודיעו בפתח דבר, כי תירוצים המובאים בשינוי קל בלבד מספרים אחרים לא הוכנסו לספר. אבל דומה שלא כך הדבר. להלן מספר דוגמאות:

(1) בתשובה קסו כתב המשיב עצמו כי דבריו הם "וכעין מה שתירץ הט"ז". אם כן מה נענה אנן אבתריה? הרי אתה שומע מכאן שאין זו תשובה חדשה.

(2) תשובה כה: "יש לומר שנעשה נס בנר מערבי שידלק גם ביום... ולכן תקנו להדליק ח' ימים דגם ביום א' הרי ניכר הנס דנר מערבי". תשובה עא: משהדליקו את המנורה ביום ראשון ששוב לא כבה נר מערבי". האם אין זו אותה תשובה? וראה עוד תשובות: נט, צה, וגם תשובה שמו, שאף הן דומות לאלו ולא העתקתין מפני שרציתי לקצר.

(3) תשובה ד: "שנקרא כן על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא". תשובה מ: "את היום הראשון קבעו לזכר חנוכת בית המקדש השני שהיה אף הוא בימי חגי הנביא". האם אין זו אותה תשובה?

(4) תשובה עט, בכותרתה נכתב: "על מה שנמלט הפך מעיני היוונים". הכותרת של תשובה קיח היא: "הכו היוונים בסוונרים". יש חילוק דק ביניהם, אבל האם אין זה אותו תירוץ?

די בדוגמות אלו כדי ללמדנו על הקושי בחמש מאות התשובות שנאספו. האם מספר זה אכן נכון הוא, או שהיה עליהם לבדוק היטב, שמא הם מביאים בספר תשובות זהות או דומות.

4. על דרך ציון המקורות בגוף הספר

בגוף הספר, בסוף כל תשובה נכתב המקור לאותה תשובה. ברם, קיים חוסר בהירות בדרך הציון. אם ברצון המעיין לבדוק את המקור עצמו, הרי שברוב המקרים הדבר קשה מאוד. זאת משום שאין מראה מקום מדויק. כל עוד שהמקור הוא ספר המסודר כסדר השולחן ערוך, אני מניח שנמצא זאת בסי' עת"ר. אם מדובר בספר דרשני לחנוכה, יש להניח שנמצא זאת בדרשה לחנוכה, אף שגם במקרה זה החיפוש אינו קל. אבל אם לדוגמה כתוב בעמ' כה, תשובה ו, שהמקור הוא: ארץ צבי, כיצד נמצא זאת. לא רק שיש מספר ספרים בשם ארץ צבי, אלא אף אם אנו יודעים מי המחבר, עדיין אין אנו יכולים למצוא זאת בספר. חבל מאוד, שכך דרך הציון לרוב המקורות בספר.[7]

אבל יותר קשה מכך היא ההפנייה למקור בצורה: "ספרים". ואתה שואל את עצמך, מי יכול למצוא את מקורם של דברים אלו. אין הבדל בין ציון מקור בצורה זו, לבין אי ציון מקור בכלל. בשני המקרים לא ניתן לדעת מה הוא המקור. במליצה הייתי אומר עליהם את דברי הגמ' ביומא כט ע"א: "והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן". ללמדך, כי נס חנוכה לא ניתן להכתב, ולכן כנראה שהם סבורים שלא ניתן לכתוב גם את המקורות לנס חנוכה.

5. על 'מפתח שמות הספרים' שבסוף הספר

בסוף הספר בעמ' שיח-שיט, הוקדשו שני עמודים, כאשר בכל עמוד יש שלושה טורים, ל'מפתח שמות הספרים'. רשימה זו לוקה בחסר. הם לא רשמו את שמות המחברים, פרט לספרים בודדים, ואין צורך לומר שלא רשמו מקום או שנת הדפסה. כידוע יש ספרים שהם בעלי אותו שם, ואם אין פרטים נוספים אי אפשר לדעת באיזה ספר מדובר.

ברשימה זו אנו יכולים למצוא גם שמות כגון אלו:[8] האדמו"ר ממונקאטש זצ"ל, האדמו"ר מסטריקוב זצ"ל,[9] הגאון ר' גרשון ליטש רוזנבוים, הרב[10] יחזקאל אברמסקי, הרה"ג ר' מנחם מנדל כשר, כ"ק הגה"ק מקלויזנבורג, הרה"ק מסאטמר,[11] ועוד.[12] לא נתברר לי מדוע לא כתבו באלו ספר של אותם רבנים נאמרו דבריהם.

הנה דוגמה נוספת של חוסר בהירות במפתח. מוזכר כאן: כ"ק הגה"ק מקלויזנבורג, ומן הסתם הכוונה לאדמו"ר בעל שו"ת דברי יציב. אכן באותה רשימה מוזכר באופן עצמאי, ספרו שפע חיים, וכן נזכר באופן עצמאי גם ספרו יציב פתגם.. האם מכאן עלי לומר כי במקום שנכתב בגוף הספר, כמקור לתשובה מסוימת: כ"ק הגה"ק מקלויזנבורג,[13] פירושו של דבר שהתשובה אינה נמצאת לא בספר שפע חיים ולא בספר יציב פתגם, אלא היא נאמרה מפי השמועה, או נמצאת בספר אחר המביא משמו, או בכתב העת של חסידות צאנז ישראל סבא וכד'.

לסיום, נזכיר את אחת משלוש התשובות של מרן הב"י לקושיתו המפורסמת: גם לאחר שנתנו שמן בנרות המנורה, נשאר פך השמן מלא כבתחילה. אף אנו נאמר, כי אולי יש מספר חסרונות בספר זה, ואולי אין בו חמש מאות תשובות שונות, אבל בעיקרו של דבר הוא מלא וגדוש, וכל המעיין בו יוכל לשאוב ממנו מלא פך השמן, ואין שמן אלא חכמה.


[1] בדקתי על פי לשונו של מרן כאן, דהיינו את הצירופים של: ועוד י"ל, וכן: אי נמי.

[2] בספר עצמו נמצאות תקב תשובות.

[3] על הסיבה שהם נקטו לשון: "המיוחסת", ולא: שהקשה וכד', נעמוד בהמשך.

[4] רש"י זוין, המועדים בהלכה, תל אביב, תשי"ד, חנוכה, אות א, עמ' קנז, כתב: "אין מספר לתירוצים שנאמרו על שאלה זו". אבל דומני שהוא לא שיער שהמספר יעמוד על חמש מאות.

[5] אני נוקט בלשון רבים משום שבהסכמה הראשונה לספר שהיא הסכמת בד"צ למקהלות האשכנזים, ירושלים, תשס"ז, נאמר שהחיבור הוא "פרי עמלם של ת"ח מופלגים חברי מכון אור חדש". לעומת זאת בהסכמה השניה של בד"צ רבני הקריות אשדוד, מרחשון, תשס"ו, נאמר: "הנה הראני האברך המופלג בתורה ויר"ש הרב וכו' הי"ו קונטרס מחיבורו שעומד להוציא לאור ע"י מכון אור חדש" וכו'. לא פורש שמו של האברך, אבל אתה שומע שהמחבר הוא אדם אחד. אבל הואיל וההסכמה היא משנת תשס"ו, אמרתי נלך אחר לשון אחרון, שהיא ההסכמה משנת תשס"ז.

[6] מעניין מאוד לציין כי בעמ' מו, תשובה סח נדפסה ביידיש, ואני מניח כי כך היא לשון הספר. הם אף לא טרחו לתרגם את התשובה לעברית.

[7] אפשר להעיר גם הערות נקודתיות, ואסתפק בדוגמה אחת. כך כתבו בתשובה רסג: "הרב בעל העתים כתב טעם אחר למה ח' ימים לפי שבטלו מהם מילה שהיא לח' לפיכך קבעו ח' ימים עכ"ל (בעל העתים)". הניסוח כאן לקוי ביותר. ראשית, אם הפתיחה היא: הרב בעל העתים כתב, מה טעם יש לכתוב בסוגריים שהמקור הוא בעל העתים. עוד קשה, מה צורך לכתוב: עכ"ל. ועוד יש לתמוה, הרי אין בידינו הלכות חנוכה בספר העתים, אם כן היכן ראו זאת בספרו. כל זה מביא אותנו למסקנה שלפנינו העתקה ממקור אחר. אפשר שהעתיקו מהכלבו סי' מד, שהוא הביא את דברי בעל העתים. אפשר מספרים מאוחרים, שהביאו מהכלבו. כך או כך הלשון שבו הציגו את דברי בעל העתים הוא מגומגם ביותר.

[8] הרשימה אמורה להיות לפי סדר א"ב, אבל הם התחשבו גם בתואר, ולכן לדוגמה ר"ח מבריסק נמצא באות ר'.

[9] רק שני רבנים אלו נוסף להם: זצ"ל. כל האחרים שברשימה לא זכו לכך.

[10] לא ברור לי מדוע נפקד ממנו התואר גאון.

[11] הוא מוזכר פעמיים גם תחת התואר: כ"ק הרה"ק מסאטמר.

[12] מעניין שברשימה נכתב גם: בעל האמרי טעם. מדוע לא די היה לכתוב: אמרי טעם.

[13] כגון בעמ' לט תשובה מז.


Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...