Tuesday, September 23, 2014

Saying "Lishana Tova T'Kasev..." and Eating the "Simanim" on the Second Night of Rosh Hashanah

Saying "Lishana Tova T'Kasev..." and Eating the "Simanim" on the Second Night of Rosh Hashanah
By Eliezer Brodt

This article originally appeared in Yeshurun 25 (2011)

אמירת 'לשנה טובה תכתב', ואכילת ה'סימנים' בליל שני של ראש השנה
מאת אליעזר יהודה בראדט

א.
ר' יוסף יוזפא הלוי כותב בספרו נהג כצאן יוסף: "מותר לישון ביום שני דראש השנה, דהא כבר נגמר דינו"[1]. וככל הנראה, כך גם סובר הגר"א מווילנא הכותב, שהמעשה באותו חסיד שהלך ללון בבית הקברות ושמע מה נגזר על אותה שנה[2], היה בליל שני דראש השנה[3]. היינו, בליל שני כבר נסתיים הדין ונפסק מה שנפסק[4].

לשיטה זו הסכים גם ר' מרדכי יפה, בעל ה'לבושים'. שעל דברי, הרמ"א, שבליל ראש השנה "נוהגין, שכל אחד אומר לחבירו 'לשנה טובה תכתב'"[5], הוסיף בעל ה'לבושים', שהוא רק בליל ראש השנה, כי ביומו, אחר תפילת היום אין לאחל לחברו 'לשנה טובה תכתב', וטעמו עמו:

לאחר שגמר כל התפילה... נפטרים לבתיהם לשלום, ואין צריך שוב לומר 'לשנה טובה תכתב', שהרי הוא אחר הכתיבה, שהכתיבה הוא בעת התפילה, בשלש שעות ראשונות [של היום]. ואם הוא בינוני, תלוי ועומד עד יום כיפור, ואינו נכתב היום... [ו]אין זה מדרך המוסר שיאמר לחבירו 'תכתב לשנה טובה', כי מגנהו בפניו בזה, שמראה לו שאינו מחזיקו לצדיק גמור אלא לבינוני שעדיין לא נגמר דינו לחיים, לפיכך שתיקתו יפה מדיבורו[6].

כלומר, אין לאחל לחבירו 'לשנה טובה...' אחר תפילת היום, כי על כל אחד להחזיק את חברו לצדיק הנכתב לחיים בשלש שעות הראשונות של היום (הראשון) ראש השנה, ונמצא שאחר תפילת היום הוא כבר נכתב לחיים ואין כל טעם לאחל לו אז 'לשנה טובה תכתב'.

לשיטת בעל ה'לבושים' – שהסכימו לה, בעל 'מגן אברהם'[7], ור' פנחס אויערבך, בעל 'הלכה ברורה'[8] – נמצא, שבליל שני של ראש השנה כבר נגמר הדין, כי הוא כבר הוכרע בשלושת השעות הראשונות של היום שלפניו[9].

ב.
אמנם, הט"ז, סובר, שאף בליל שני דראש השנה יש לכל אחד לאחל לחבירו 'לשנה טובה תכתב', וטעמו: "דהא ביום שני אומר 'זמן' גם כן מטעם שהעיקר מיום שני לפעמים, הכי נמי לזה שיתפלל על חבירו 'לשנה טובה תכתב'. על כן יש לאומרו גם בליל שני דראש השנה"[10].

היינו, לשיטתו, מחמת שבכל שנה ושנה אנו מוטלים בספק איזה יום משני ימי ראש השנה עיקר, שיתכן שהיום השני עיקר ובו אנו נידונים והוא הוא ראש השנה האמיתי, יש לנו לומר 'לשנה טובה תכתב' גם בליל שני דראש השנה. כך נאמר בדברי הט"ז שנתבארו יותר בידי, בעל 'פרי מגדים', המכריח ממנו שגם ביום ראשון דראש השנה לאחר חצות היום יש לברך את הזולת ב'לשנה טובה תכתב': "משמע דעת הט"ז, לומר ביום ראשון אחר חצות גם כן, דשמא יום שני עיקר ומתפלל על חבירו שיכתב למחר לחיים טובים. ובליל שני דראש השנה, פשיטא יאמר כן"[11]. אך גם הוא מסכים ש"ביום שני, שיוצאין על פי רוב לאחר חצות[12], לא יאמר 'תכתב' וכו'"[13], כי לכולי עלמא ברור, שבזמן זה הדין כבר הסתיים ונגמר.

אחר שיטת הט"ז נמשך ר' שלמה מחעלמא, בעל 'מרכבת המשנה', הכותב: "והאומרים אף בליל שני דראש השנה, אין למחות בידם"[14]. והמחבר האנונימי של חמדת ימים נמשך אחרי הט"ז גם בטעמו (ומסגנונו אתה למד שידע מטעמו של בעל ה'לבושים'): "אחר תפילה יברכו איש את רעהו 'לשנה טובה תכתב ותחתם', ואין לחוש ולומר כי ראוי להחזיק חבירו לצדיק וכבר נכתב, דעיקר הוי יום שני, שביום שני גם כן אומר 'זמן', ולכן יש לומר בליל שני ['לשנה טובה...'], כליל ראשון"[15]. ואילו ר' שמשון בלוך, בעל 'נזירות שמשון', מסכים לשיטת הט"ז ולא מטעמו: "ולי נראה, שיכולין לומר כל השני ימים, כי גם הצדיקים שנכתבים לאלתר, היינו לחיי עולם הבא... אבל המאורעות של שנה זו – העיקר בראש השנה כל היום, ונמשכת עד יום הכיפור, שאז נחתם"[16]. ולשיטת האחרון, נשמט היסוד עליו השתית בעל ה'לבושים' דבריו.

טעם אחר לשיטה זו כותב, בעל 'קצור שלחן ערוך': "נוהגים לומר, כל אחד לחבירו 'לשנה טובה תכתב'... ובליל שני יש נוהגים לאומרו, כי לפעמים נידונים ביום שני"[17].

ר' יהודה עייאש, בספרו מטה יהודה, מביא בתחילה את דברי ה'לבוש' ומציין שאנשי מקומו אין נוהגים כשיטתו: "כתב ה'לבוש', דלאחר תפילה שחרית אין לומר ['לשנה טובה']...[18] אבל מנהגינו לאומרו גם לאחר שחרית"[19]. בהמשך הוא נותן לכך כמה טעמים, ושניים מהם הם: "דכיון דהכל שוים בזה, שכל אחד אומר לחבירו וחבירו חוזר ואומר לו כמו שנאמר לו, אין בזה גנאי. ועוד, דאינו אומר 'תכתב לחיים' בלבד, אלא 'לשנה טובה', והוה ליה כאילו ברור לו שבוודאי נכתב לחיים, אלא שמוסיף לבקש רחמים שתהיה שנה מתוקה ומוצלחת"[20].

ולפי שיטת האחרון נמצא, שמותר לומר 'לשנה טובה תכתב...' אפילו לאחר חצות היום השני של ראש השנה, או משום ש'אין בזה גנאי', או מפני שכוונת המברך היא 'שבוודאי נכתב לחיים' ורק מוסיף לבקש רחמים, דבר שניתן לעשות גם לאחר חצות היום השני של ראש השנה! ואכן כך גם משמע מרהיטת דברי ר' שבתי שפטל הוורוויץ, בנו של מחבר 'שני לוחות הברית', הדומים לטעמו הראשון של ר' יהודה עייאש: "...ישראל מחזיקים עצמם כבינונים, כמו שכתבו הפוסקים האחרונים, שאנחנו עושים עצמינו לבינונים, ובעבור זה אומר אחד לחבירו 'לשנה טובה תכתב' גם למחרת בראש השנה, כאילו אנחנו בינונים ותלויין בדין"[21].

ג.
את סברת הט"ז שמחמת שבכל שנה אנו מסופקים איזהו יום משני ימי ראש השנה עיקר, שאולי היום השני עיקר והוא ראש השנה האמיתי ובו אנו נידונים, ולפיכך יש לומר 'לשנה טובה תכתב' גם בליל שני דראש השנה, דוחה ה'אליה זוטא', מחמת הטענה, שכל המקומות בהם אנו רואים שחוששים שמא יומו השני של ראש השנה הוא העיקר, הוא רק "ממנהגא דבית דין הוא" בזמן הקדום שלא היה לוח קבוע, אך כיום ש"באמת [אנו] בקיאין בקביעא דירחא – עיקר הוא יום ראשון", ולפיכך אין לומר לחבירו 'לשנה טובה תכתב' בליל שני, כי אז מחשיבו כבינוני ולא כצדיק[22].

כאמור, הפוסק האחרון, בעל 'אליה זוטא', מסכים לשיטת ה'לבוש' שאין לומר 'לשנה טובה תכתב' בליל שני דראש השנה, וכמותו סבורים פוסקים נוספים, כמו: ר' אפרים זלמן מרגליות, בעל 'מטה אפרים'[23] ר' אביגדור מרדכי כ"ץ, בעל 'תורת אביגדור'[24]; ר' יוסף גינצבורג, בעל 'עתים לבינה'[25]; ר' שלמה זלמן גייגר, בעל 'דברי קהלת'[26] וה'ערוך השלחן'[27]. וככל הנראה, כך נהגו ברוב תפוצות ישראל, כפי העולה מבדיקתי בספרי המנהגים שאינם רושמים מנהג זה[28].

אולם בעוד כל האחרונים ובראשם ה'ט"ז' הבינו, שר' מרדכי יפה, בעל ה'לבושים', שולל את אמירת 'לשנה טובה תכתב' גם בליל שני דראש השנה, ר' יהודה עייאש הולך בדרך אחרת ועושה שלום ב'פמליא של מטה'[29]. לשיטתו, ה'לבוש' מתנגד רק לאמירתו ביום ראשון לאחר חצות היום, ותו לא! ואלו דבריו: "דגם ה'לבוש' מודה דליל שני אומרים, כיון דעושין אותו במקום יום ראשון דינו כליל ראשון[30]... דגם ה'לבוש' מודה בלילה, ולא חילק אלא ביום דווקא, אחר שחרית, מטעמו הנזכר"[31].

ד.
אמנם, גם לפי השיטה המאחרת ביותר את גמר הדין ליום שני דראש השנה, היא שיטת ה'ט"ז' ו'נהג כצאן יוסף'[32], עדיין יש להבין מדוע אנו מבקשים "וכתבנו בספר החיים" וכיוצא בכך בכל עשרת ימי תשובה? הרי הדין הסתיים כבר לפני מספר ימים!

גם על מדוכה זו ישב ר' מרדכי יפה, בעל ה'לבושים', המיישב באמצעות חילוק נפלא:

לאחר שגמר כל התפילה... נפטרים לבתיהם לשלום, ואין צריך שוב לומר 'לשנה טובה תכתב', שהרי הוא אחר הכתיבה, שהכתיבה הוא בעת התפילה, בשלש שעות ראשונות [של היום]. ואם הוא בינוני, תלוי ועומד עד יום כיפור, ואינו נכתב היום.

ואין להקשות, אם כן למה אומרים שוב 'וכתבנו בספר החיים' וכן 'וכתוב לחיים טובים' כל עשרת ימי תשובה, דלא דמי, דודאי כל אדם בעצמו הוא מחזיק עצמו לבינוני ולא לצדיק גמור, לפיכך מתפלל בכל עשרת ימי תשובה, כל אחד על עצמו, שיכתבהו השם יתברך לחיים טובים ביום הכפורים; וכן ביום כיפור עצמו מתפלל כן, אבל לומר כן לחבירו לאחר שלש שעות מהיום, שכבר גמרו הכתיבה למעלה, אין זה דרך המוסר שיאמר לחבירו 'תכתב לשנה טובה', כי מגנהו בפניו בזה, שמראה לו שאינו מחזיקו לצדיק גמור אלא לבינוני שעדיין לא נגמר דינו לחיים, לפיכך שתיקתו יפה מדבורו[33].

את רעיונו של בעל ה'לבושים' פיתח ר' יעקב פופרש, מחבר שו"ת 'שב יעקב', ובדרך של דימוי מילתא למילתא פוסק שאין אדם רשאי לומר 'קדיש' על אביו יותר משנים-עשר חודש: "וכמו כן ממש מצינו בראש השנה, שנוהגין בכל תפוצות ישראל לומר איש לחבירו, בליל ראש השנה, 'לשנה טובה תכתב', וביום - אין אומרים כן, מטעם... דצדיקים נכתבים מיד לחיים. שאף דכל אדם מתפלל עד תפילת נעילה של יום כיפור 'וכתוב לחיים טובים'... הנה מנעו התפילה הזו[34], כדי שלא יחזיק חבירו אפילו לבינוני. מכל שכן שלא יחזיק הבן את אביו לרשע"[35].

אכילת ה'סימנים' בליל שני דראש השנה[36]

א.
לנושא שנידון קודם, אם בליל שני נסתיים כבר הדין והמשפט שבראש השנה ולפיכך אין לומר בו 'לשנה טובה תכתב', שייך פרט נוסף: אם יש לנהוג את מנהג ה'סימנים' אף בליל שני של ראש השנה. שהרי כל מנהג ה'סימנים' הוא משום "סימנא מילתא היא"[37] שיזכה לצאת זכאי בדין, ואם בליל שני דראש השנה כבר נסתיים הדין – אין, כמובן, כל טעם וצורך באכילת או ראיית ה'סימנים'.

אם הדברים כנים נמצא, שלשיטת הט"ז, שגם בליל שני דראש השנה יש לומר 'לשנה טובה תכתב' דשמא היום השני הוא העיקר והוא ראש השנה האמיתי, בהכרח שיש לקיים בליל שני גם את מנהג ה'סימנים', ואילו לסברת בעל ה'לבושים' שהדין נסתיים בתחילת יומו הראשון של ראש השנה ולפיכך אין לומר בלילו השני 'לשנה טובה תכתב', ברור שאין כל סיבה לאכול את ה'סימנים' בליל שני דראש השנה.

ואכן ר' אביגדור מרדכי כ"ץ, בעל 'תורת אביגדור', מקשר שני נושאים אלו זה בזה, וסובר שאם הם נחלקו בענין אמירת 'לשנה טובה תכתב' בליל שני דראש השנה כך גם נחלקו אם לקיים ה'סימנים' בלילה זה: "והנה לעשות אלו הסימנים ביום [הראשון של ראש השנה], לדעת ה'לבוש' דלא לומר אחר שלש שעות 'לשנה טובה תכתב'... שכבר נגמר הכתיבה, אם כן אין לעשות אלו הסימנים באכילה דיום, שהוא אחר חצות. אכן לה'ט"ז', צריך לעשות גם ביום, דמבקש על דין המחר; ומכל שכן בליל שני"[38].

הוא כה וודאי ובטוח בקישור שני נושאים אלו זה בזה, עד שכורך את מנהג מקומו שלא לומר 'לשנה טובה תכתב' בלילו השני באי-קיום מנהג ה'סימנים' בלילה זה: "אכן האידנא נהוג עלמא, מבלי לומר לחבירו 'לשנה טובה תכתב ותחתם' כי אם בלילה ראשונה, וגם אינם אוכלים ה'סימנים' אלו כי אם בליל הראשון, ולא ביום ואף לא בליל שני"[39].

אולם, ר' אברהם דוד ווארמאן, אב"ד בוטשאטש ובעל 'אשל אברהם', אינו סבור כך. לדבריו, גם לשיטת הט"ז וסייעתו אין צורך במנהג ה'סימנים' בליל שני: "גם להט"ז שכתב, לומר גם בליל שני דראש השנה 'לשנה טובה תכתב', מכל מקום לא שייך לאכול אז פירות כבליל ראשון, וכמו שהמנהג שלא להדר בליל שני על פירות... ואין אומרים הבקשה. כי מכל מקום, עיקר התחלת השנה הוא ביום ראשון"[40]. אך נראה שלבו לא היה שלם כל-כך עם סברתו הראשונה, שהוא מסיים: "ומכל מקום, טוב להרהר הבקשה של שנה מתוקה באכילת הדבש גם בליל שני, וגם בכל זמן שנוהגים להטביל הפרוסה ב'המוציא' בדבש, לעורר אז רחמים תמיד"[41].

למרות פיקפוקו האחרון, הוא נחרץ בפסקו ש'לא שייך לאכול אז פירות כבליל ראשון', וכך גם היה מנהג מקומו גאליציה, וכמפורש בדבריו, וכפי שעולה ממחברים נוספים שפעלו באיזור גאליציה. שכך כותב בן דורו, ר' צבי אלימלך שפירא, בעל 'בני יששכר': "שאין עושין סימנים בליל שני"[42]. וכך הנהיג על עצמו ר' חיים אלעזר שפירא ממונקטאש, יליד גאליציה שעבר בבגרותו להונגריה[43]. ואחד מרבני ווארשא, בירת פולין, מאשר שכך מנהג אנשי מדינתו: "במדינתינו לא נהגו כן, רק בליל ראשון בלבד"[44]. ר' דוד פעלבערבוים העיד על רבו ר' ישראל צבי ראטטענבערג הי"ד: "גם לא אמר שום יהי רצון, וכמנהג העולם שאלו הדברים נוהגים רק בליל הראשון"[45]. אמנם, ככל הנראה, נהגו כך באשכנז כבר בתקופה קדומה יותר, כמו שמשמע מעקימת לשונו של ר' יחיאל מיכל אפשטיין, בספרו קיצור שני לוחות הברית: "ונוהגין לאכול באשכנז בתחילת הסעודה בלילה ראשונה של ראש השנה תפוח"[46]. לא רק באשכנז וגאליציה נהגו לקיים מנהג זה רק ביום ראשון אלא אף בתימן וכמו שהעיד ר' יוסף קאפח: "אולם בליל ראשון של ראש השנה נהגו להגיש לפני הסעודה את המאכלים המפורטים להלן..."[47].

ב.
אך יש סוברים, שגם בליל שני של ראש השנה יש לקיים את מנהג ה'סימנים', ולמרות שבנידון זה לא מצאנו לרבותינו הראשונים שאמרו בו דבר, היו מהאחרונים שדייקו זאת מדבריהם. ר' רחמים נסים יצחק פאלאג'י, מביא לשון 'תניא רבתי' לר' יחיאל ב"ר יקותיאל ממשפחת הענווים, הכותב: "ואוכלין בלילי ראש השנה דבש התאנים וענבים וכל מיני מתיקה"[48], ומדייק מכך שגם ביום שני יש לאכול ה'סימנים', שהרי נאמר בו 'לילי', בלשון רבים[49]. וכן דייק ר' אברהם חמוי ב'מחזור בית דין'[50] ולפי דרכם, ניתן להוכיח כך גם מדברי ר' אברהם ב"ר נתן הירחי, הכותב בספר ה'מנהיג': "ולתת על השלחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא"[51].

אמנם ר' שמעון ב"ר צדוק ב'תשב"ץ קטן' מעיד על רבו המהר"ם מרוטנברג: "מהר"ם ז"ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ר"ה ראש של איל זכר לאילו של יצחק. ואינו נזהר מלאכול שומים ובצלים ולא אגוזים ולא שום דבר"[52]. ר' משה בצלאל סייני בפירושו 'שבעת הנרות' כתב: "בא"ר... כתב דגם בליל ב' יעשה כן... וכשלא נחלק זה מהא דאיכלת ראש איל יהא דבר הא"ר נגד דברי המהר"מ דדייק לנקוט בליל ראשון דמשמע לא בשני"[53].

כמה וכמה מרבותינו האחרונים סוברים שגם בליל שני יש לאחוז במנהג ה'סימנים'. כך כתב, ר' מאיר פאפרוש כתב: "ויזהר שיאכל ראש כבש או איל בב' ימים של ראש השנה"[54]. וכך פסק למעשה להלכה ה'אליה רבה'[55], והעתיק דבריו ר' מרדכי חיים מרגליות ב'שערי תשובה' שלו[56], וכן הסכימו ר' ישעיהו ווינר, בעל 'בגדי ישע'[57]; החיד"א[58]; ר' אברהם אלקלעי, בעל 'זכור לאברהם'[59]; ר' אפרים זלמן מרגליות, בעל 'מטה אפרים'[60]. ר' בנימן בינש הכהן בעל ה'שם טוב קטן' גם כן מביא זה: "ויזהר שיאכל ראש  של כבש או איל בכל השני ימים של ראש השנה"[61]. גם החכם הלא-ידוע בעל חמדת ימים מסכים ש"נכון לאכול כל הדברים האלו, לזכרון טוב לפני השם, בשני לילות ראש השנה"[62]. ואילו ר' ברוך יהודה בראנדייס, נותן לכך טעם יפה לפי דברי, השל"ה, הסובר שמנהג ה'סימנים' הוא גם כדי שהאדם יתעורר בתשובה, ואלו דבריו: "וכתב 'שני לוחות הברית'[63], [אכילת הסימנים] הוא סימן שיזכור האדם, ויתעורר בתשובה, ויתפלל על דבר זה. ומשמע, דגם בליל שני יעשה כן"[64]. שברור, שהתעוררות בתשובה שייכת גם בליל שני דראש השנה, השייך ל'עשרת ימי תשובה'!

ויש שהעידו על מנהג מקומם: את מנהג איטליה, מוסר ר' דוד זכות מודינה, בעל 'זכר דוד', שאחר שהביא את הנאמר ב'אליה רבה' הוסיף: "וכן המנהג אצלנו"[65]. ועל הנהוג במצרים אנו שומעים מר' רפאל אהרן בן-שמעון, הכותב בחיבורו נהר מצרים: "המנהג בארצותינו לעשות הסדר של ראש השנה באכילת תפוח ורובייא וסלקא בשתי הלילות של ראש השנה"[66]. בג'רבה מצינו שנהגו לעשות הסדר של ראש השנה בב' לילות של ראש השנה[67]. ר' אברהם חמוי במחזור בית דין כתב: "כל הסדר הנזכר, וגם בירושלים עושים ב' ימים טובים של ר"ה"[68]. ועל המנהג בליטא מספר ר' אביגדור מרדכי כ"ץ, בעל 'תורת אביגדור' שאין עושין הסדר בשתי הלילות[69].

מאידך גיסא, גם במקומות בהן המנהג הפשוט היה שלא לאכול 'סימנים' בליל שני דראש השנה, היו אישים שאימצו מנהג זה באופן פרטי ועצמאי. כך נהג ר' מנחם אייזנשטטר, מהר"ם א"ש[70], וכך הנהיג בעצמו אחד מגדולי דורינו, ר' שלמה זלמן אוירבאך[71].

ויש שהחמירו על עצמם לקיים את מנהג ה'סימנים' גם בסעודות היום של שני הימים[72], היינו, לאכול את ה'סימנים' ארבעה פעמים! כך נוהג אחד מגדולי הדור, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, כפי שכותב אחד מרושמי הליכותיו[73]. ואכן ה'בן איש חי', מוכיח שיש לנהוג כך מדיוק לשון התלמוד המהווה את יסודו של המנהג: "לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי" (הוריות יב ע"א), ואלו דבריו: "נקיט לשון 'רגיל', לרמוז, שיעשה זה הסימן בשני ימים של ראש השנה בלילות ובימים, דאז נמצא עושה זאת ארבעה פעמים, וידוע, דלשון 'רגיל' לא שייך בעושה בפחות משלושה פעמים"[74].

כך הוא כותב בספרו האגדי שנדפס לראשונה בשנת תרסד, כי בספרו ההלכתי 'בן איש חי' – שכנראה, יותר מחייב – שנדפס כמה שנים קודם לכן, בשנת תרנח, איננו מחייב את הצבור לקיים את המנהג גם בסעודות היום, אלא רק בשתי הלילות: "יהיה רגיל לאכול בראש השנה בשתי הלילות על שלחנו בסדר זה"[75], וממשיך למנות את המאכלים וה'בקשות' שעליהם בפירוט רב. וככל הנראה, אפילו הוא עצמו לא נהג באותם הימים כחידושו העתידי, כי בסיום הענין שב'בן איש חי' נאמר: "ויש עושים סדר הנזכר למעלה במאכלים הנזכרים למעלה גם ביום ראש השנה בשחרית... וכן אנחנו נוהגים בבתינו, להביא כל הנזכר למעלה על השלחן גם ביום"[76]. ואינו מזכיר שקיים את המנהג בשתי סעודות היום.

ג.
כאמור למעלה, ר' אביגדור מרדכי כ"ץ, בעל 'תורת אביגדור', הבין, שלפי שנחלקו הט"ז וה'לבוש' אם בליל שני דראש השנה יש לומר 'לשנה טובה תכתב', בהכרח שגם נחלקו אם יש לקיים את מנהג ה'סימנים' אף בליל שני. שלדברי בעל ה'לבוש', מחמת שכל אדם צריך להחזיק את חבירו כצדיק (הנכתב לחיים בראש השנה) ולא כבינוני, אסור לו לאחל לחבירו 'לשנה טובה תכתב' אחרי שלש שעות מיומו הראשון של ראש השנה. אולם ה'לבוש' עצמו סובר, שרק אם מחזיק לבינוני את הזולת הוא גנאי ש'שתיקתו יפה מדיבורו', אך אין כל חשש שהאדם יקבע את עצמו כבינוני ולפיכך להתפלל על עצמו 'וכתבנו בספר החיים' וכן 'וכתוב לחיים טובים' כל עשרת ימי תשובה. ואם כן - כך מעיר בעל 'תורת אביגדור' - מדוע לשיטת ה'לבוש' אין לקיים את מנהג ה'סימנים' ביומו הראשון של ראש השנה (שבדרך כלל, סועדים בו אחרי חצות) וודאי שלא ביומו השני? הרי בכך הוא מחזיק רק את עצמו לבינוני!

הוא מיישב זאת מכח לשון התלמוד המחייב את מנהג הסימנים 'בריש שתא' בלבד. ואלו דבריו, קושייתו ותרוצו: "ואין לומר דאף לה'לבוש' צריך לעשות גם ביום, דדווקא כשאומר לחבירו הוא צריך להחזיקו לצדיק, לא כן בעצמו יחזיק לבינוני[77], דאם כן, יעשה זה הסימנים גם בעשרת ימי תשובה עד יום כיפור, והגמרא לא אמר כי אם 'בריש שתא', היינו, בזמן כתיבה וחתימה דצדיקים"[78].

ר' אביגדור מרדכי כ"ץ, הבין, וכפשוטו של תלמוד, ש'ריש שתא' הוא ראש השנה ממש, או יותר מדוייק: 'בזמן כתיבה וחתימה דצדיקים', הוא יומו הראשון של ראש השנה עד שלש שעות. אולם ר' ישראל איסרלין, בעל 'תרומת הדשן', נטל את אותן מילים והבינן באופן שונה ומכך בא תלמידו והרחיב את מנהג ה'סימנים' לכל עשרת ימי תשובה. כך כותב תלמידו ר' יוסף יוזפא אוסטרייכר, בספרו 'לקט יושר': "וזכורני שאמר [בעל 'תרומת הדשן'], כל עשרת ימי התשובה נקראים 'ריש שתא'...". ומוסיף על כך התלמיד: "מעתה, כל המאכלים [שיש] לאכול בראש השנה, הוא הדין כל עשרת ימי תשובה, ואביי[79] קאי על כל עשרת ימים"[80].
  



[1] נהג כצאן יוסף, תל אביב תשכ"ט, סי' כג, עמ' רעג.
[2] ראה: ברכות יח ע"ב. בספרי 'עורי ישינים משינתכם' העומד להופיע בקרוב אי"ה, הארכתי על דברי הגמרא בברכות.
[3] חידושי הגר"א על מסכת ברכות, דף יח ע"ב.
[4] על עצם הענין של איסור השינה בראש השנה ובפרט ביום שני הארכתי בספרי 'עורי ישינים משינתכם'.
[5] שלחן ערוך, או"ח, סי' תקפב, סעיף ט, בהגה.
[6] לבוש החור, סי' תקצו, סעיף א. וראה מה שכתב ר' שלמה קלוגר, קהלת יעקב, ראש השנה, ירושלים תשס"ב, עמ' פג.
[7] מגן אברהם, סי' תקפב, סעיף ח.
[8] הלכה ברורה, סי' תקפב, סעיף ב: "והעיקר כה'לבוש'".
[9] על עצם הענין של זמן הדין בראש השנה ובפרט ביום שני הארכתי בספרי 'עורי ישינים משינתכם' העומד להופיע בקרוב אי"ה.
[10] ט"ז, סי' תקפב, סעיף ט, ס"ק ד.
[11] פרי מגדים, משבצות זהב, סי' תקפב, ס"ק ד.
[12] כלומר, שבדרך כלל, מסיימים את תפילות שחרית ומוסף ויוצאים מבית הכנסת אחרי חצות.
[13] פרי מגדים, שם.
[14] ר' שלמה מחלמא, שלחן תמיד, הלכות ראש השנה, סי' ב, סעיף ה, ירושלים תשסד, עמ' קסג.
[15] חמדת ימים, חלק ימים נוראים, פרק ז, דף מד ע"ג.
[16] נזירות שמשון (על 'שלחן ערוך'; נדפס בסוף השו"ע), סי' תקפב.
[17] קצור שלחן ערוך, סי' קכט, סעיף ח
[18] עד כאן הציטוט מה'לבוש', שהבאתיו לעיל באופן חלקי מאד.
[19] ר' יהודה עייאש, מטה יהודה, או"ח, סי' תקפב, סעיף ט. וראה ר' אליהו גיג, זה השלחן, מנהגי אלגיר, אלגיר תרמ"ח, עמ' מ, שכתב: "נהגו אחר התפילה מנשק אחד לחבירו ואומר לו תכתב ותחתם וכן בשחרית.
[20] ר' יהודה עייאש, מטה יהודה, שם.
[21] ווי העמודים, עמוד הדין, פרק כ, ירושלים תשל"ה, דף כב ע"א. והעתיק דבריו ר' דובער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן (על שלחן ערוך), סי' תקפב, ס"ק יט.
[22] אליה רבה, סי' תקצו, ס"ק ב.
[23] מטה אפרים, סי' תקצב, סעיף יא: וסי' תקצט, סעיף ג.
[24] תורת אביגדור, סי' תקפג, ווילנא תרלא, עמ' 172.
[25] עתים לבינה, ווארשא תרמט, עמ' 211 וראה שם, עמ' 212: "ונוהגין לטבול תפוח בדבש בסעודה של ליל א וב' דראש השנה... ואין אוכלין דבר חמוץ... וכל זה בלילה הראשון משום סימנא טבא וצ"ע מה החילוק בין תפוח ודברים חמוצים.
[26] דברי קהלת, פפד"מ תרכב, עמ' 172: "ואין אומרים בליל שני 'לשנה טובה תכתב'.
[27] ערוך השלחן, סי' תקפ"ב ס"ק יד.
[28] ראה ר' יהודה אריה מודינה, בספרו שלחן ערוך, וויען תרכז, חלק ג פרק ה אות ה, עמ' 70 שהוא מנהגי איטליה שכתב: "בליל הראשון של ראש השנה בבואם מבית הכנסת אומרים איש לרעהו לשנה טובה תכתב". וראהר' ירמיהו סג"ל שכתב במנהגי ישראל, ברלין תריב, עמ' 37, אות קעג. שמנהג ברלין הוא: "ונוהגין לברך איש את רעהו בליל ראשון של ראש השנה לשנה טוב תכתב ותחתם וכמה מנהגים יש לישראל בליל ראשון ובכלם יהא כוונה לשם שמים".
על מקום אחד, אלג'יר, החריג במנהג זה, מודיענו ר' יהודה עייאש, ראה לעיל.
[29] ראה: ברכות יז רע"א.
[30] ממש כטעמו של הט"ז!
[31] ר' יהודה עייאש, מטה יהודה, שם.
[32] וככל הנראה, גם ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל 'שו"ע הרב', מסכים לכך, שפוסק: "ואין לומר דבר זה ביום שני של ראש השנה אחר חצות היום, לפי שכבר נגמרה הכתיבה של ראש השנה" (שלחן ערוך הרב, סי' תקפב, סעיף יז).
[33] לבוש החור, סי' תקצו, סעיף א.
[34] מחבירו. היינו, שלא יאמרנה לחבירו.
[35] שו"ת שב יעקב, ח"ב, אבן העזר, סו"ס טו. וראה ר' חיים עהרענרייך, ב'קצה המטה סי' תקפ"ב, ס"ק מ"ג שציין לזה.
[36] עוד בענין אכילת סימנים ליל ב' ראה; ר' עקיבא אריה יצחק, שדי יער, ירושלים תשנ"ח, עמ' ו ואילך; י' מונדשיין, אוצר מנהגי חב"ד, חלק אלול-תשרי,ירושלים תשנ"ה, עמ' פג ו; ר' ראובן עמאר, מנהגי החדי"א, בפירוש רועה ישראל, עמ' קלב הערה יט; ר' יצחק טסלר, 'אכילת הסימנים בר"ה, מתי?', אור ישראל יג  (תשנ"ט),עמ' קכג- קלב.
[37] הוריות יב ע"א.
[38] תורת אביגדור, סי' תקפג, ווילנא תרלא, עמ' 172.
[39] תורת אביגדור, סי' תקפג, ווילנא תרלא, עמ' 172.
[40] אשל אברהם (בוטשאטש), סי' תקפג, סעיף א.
[41] אשל אברהם (בוטשאטש), שם.
[42] בני יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר ב, אות יא. והעתיק דבריו ר' דובער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן (על שלחן ערוך), סי' תקפג, ס"ק א, עי"ש. וכ"כ ר' משולם פינקלשטיין, אלף המגן (על ספר 'מטה אפרים'), סי' ת"ר ס"ק ט. וראה ר' חיים אלעזר שפירא ממונקטאש, בספרו שער יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר מאזנים למשפט, אות מה, בהג"ה ברוקלין תשנב, עמ' רו. וראה מה שכתב ע"ז, ר' חיים עהרענרייך, ב'קצה המטה, סי' ת"ר, ס"ק יא.
[43] ראה: רי"מ גולד, דרכי חיים ושלום, סי' תשז, ירושלים תשל, עמ' רמב.
[44] ר' משולם פינקלשטיין, אלף המגן (על ספר 'מטה אפרים'), סי' תקפ"ג, ס"ק יח.
[45] ר' דוד פעלבערביום, הליכות קודש, ברוקלין תשסז, עמ' קצח, אות יד.
[46] קיצור שני לוחות הברית, חמוש"ד, עמ' 158
[47] הליכות תימן, ירושלים תשכ"ח, עמ' 12.
[48] תניא רבתי, סי' עב, ירושלים תשל"ח, עמ' 154, ד"ה ומנהגנו.  
[49] יפה ללב, סי' תקפג, סוף סעיף ח.
[50] מחזור בית דין, ירושלים תשמ"ו, דף לא ע"ב, אות ה.
 יש לציין שר' שמעון הורוייץ בפירושו לתניא רבתי 'באורי מהרש"ה' לא העיר מזה. לאחרונה י"ל תניא רבתי על פי כ"י ממוסד רב קוק, ירושלים תשע"א ושם גם מופיע הלשון של לילי, והמהדיר לא ציין למקורות אלו.
[51] ספר המנהיג, הלכות ראש השנה, מהדורת י' רפאל, עמ' שד. וכבר רבני דורינו דייקו כך מלשונו, ראה: הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשסה, עמ' צו; הרב עקיבא אריה יצחק, שדי יער, ירושלים תשנח, עמ' ז.
[52] תשב"ץ קטן, סי' קי"ח.
[53] שבעת הנרות, ירושלים תשל"ד, אות קיח.  י. כהנא, ב'תשובות פסקים ומנהגים', א, ירושלים תשי"ז, עמ' רצו, אות תקכב עמד על לשון של התשב"ץ, ולא נכון מה שהוא כתב -שאין אף אחד שעמד על זה דר' סייני כבר עמד על זה.
בשנת תשס"ה, ר' שמואל שניאורסון הדפיס מהדורה של התשב"ץ קטן ושם (סי' קכב אות א), הגירסא הוא: "לאכול בליל ראש השנה ראש איל". אמנם בסוף הספר הדפיסו צילום של דפוס הראשון מקרימונה משנת שטז ושם נמצא הגירסא של 'בליל ראשון של ר"ה'. לאחרונה, בירושלים תשע"א י"ל תשב"ץ קטן, ע"י מכון ירושלים, על פי כמה כ"י של החיבור, וגם שם מופיע לשון של היה רגיל לאכול בליל ראשון של ר"ה. אגב יש לציין שהמהדיר שם, לא העיר כלום מכל זה שהבאתי כאן.
[54] אור צדיקים, סאיני תש"ב, סי' לה ס"ק טז, יש לציין שבאור הישר שי"ל  ע"י ר' יוסף וולדמן, ירושלים תשמ"א, לא מופיע קטע זה.
[55] אליה רבה, סי' תקפג, ס"ק א.
[56] שערי תשובה, סי' תקפג, ס"ק א.
[57] בגדי ישע, סי' תקפג, ס"ק א.
[58] חיד"א, מחזיק ברכה, או"ח, סי' תקפג, ס"ק ח; הנ"ל, עבודת הקודש, סי' רסו. והובאו דבריו בידי ר' אברהם כלפון, לקט הקציר, ירושלים חש"ד, עמ' תמב, סעיף יג; ר' אברהם פינסו, משפט כתוב, שולונקי תקנ"ח, סי' תקפ"ג. וראה ש"ט גאגין, כתר שם טוב, ה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 102.
[59] זכור לאברהם, ח"א, מערכת ר, סי' תקפב, סעיף א, ירושלים תשכח, עמ' קיב.
[60] מטה אפרים, סי' תקפג, סעיף ב: "יהיה אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא... וכן יש אוכלים רימונים... וכל זה יש לעשות גם ביום שני". וכפל דבריו שם, סי' תר, סעיף יד: "גם בליל שני טובלים פרוסת 'המוציא' בדבש... וכן כל שאר עניינים של הסעודה...  בליל ראשון - נוהגים בשני". וראה ר' חיים עהרענרייך, ב'קצה המטה סי' תקפ"ג, ס"ק יג, סי' תקצ"ט ס"ק ג.
[61] שם טוב קטן, ירושלים תשכ"ו, עמ' מ. על ספר זה ראה מה שהארכתי אודותיו בספרי ליקוטי אליעזר, ירושלים תש"ע, עמ' כב-כה.
[62] חמדת ימים, חלק ימים נוראים, דף לד ע"ב. והובאו דבריו בידי ר' אברהם כלפון, לקט הקציר, ירושלים חש"ד, עמ' תמב, סעיף יג.
[63] שני לוחות הברית, מסכת ראש השנה, עמוד הדין, ירושלים תשלה, דף נד ע"ב.
[64] ר' ברוך יהודה בראנדייס, לשון חכמים, א (או"ח), סי' כא, פראג תקעה, דף סא ע"א.
[65] זכר דוד, ד, מאמר שלישי, פרק סד, ירושלים תשסא, עמ' תנד.
[66] נהר מצרים, הלכות ראש השנה, אות ו.
ר' אליהו בכור חזן, נוה שלום, מהדורה שניה, נא-אמון, דף כד ע"ב: "ויש אוכלים [בלילה הראשון] רימונים, ואומרים 'שירבו זכיותינו'. ויש נוהגים, לאכול הרימונים בליל שני, ומכוונים עליהם בברכת 'שהחיינו'". והספר 'נוה שלום' מתאר בעיקרו את מנהג מצרים.
[67] ר' משה כ'לפון, ברכת משה,  חדאר תשנ"ו, סי' תקפ"ג: "ג'רבה אוכלין בלילי ראש השנה כמה דברים".
[68] מחזור בית דין, ירושלים תשמ"ו, דף לא ע"ב, אות ה.
[69] ראה במצוטט לעיל.
[70] ר' מנחם מאיר אייזנשטאש, זכרון יהודה, סי' קפח, ירושלים תשנז, עמ' צו. על מנהג החת"ס יש להאריך וראה ר' חיים עהרענרייך, ב'קצה המטה סי' תקפ"ג ס"ק יג שהיה עושה גם בליל ב דראש השנה. וראה ר' יודא שטראססער, 'ירח האיתנים במחיצתו של מרן החת"ס זי"ע', אור ישראל, מט (תשסח), עמ' קמ"א.
[71] הרב נ' סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, ירושלים תשסה, עמ' רח; הרב ט' פריינד, שלמי מועד, פרק ח (ליל ראש השנה), ירושלים תשסד, עמ' ל.
[72] ראה גם ספר מהרי"ל - מנהגים, הלכות ראש השנה, אות יב, ירושלים תשמט, עמ' רעט: "בשחרית דראש השנה היה רגיל מהר"י סג"ל לאכול כרתי שקורין 'לאוך', [ולומר, 'יכרתו שונאינו']. ולא בירך עליו, דמחמת הסעודה בא...". היינו, מהרי"ל קיים (חלק) ממנהג ה'סימנים' גם ביומו של ראש השנה. אמנם מעדות זו לא ברור עדיין אם מהרי"ל נהג כך בשני הימים או רק ביום הראשון; מה עוד, שעל עדות זו יצאו עוררים, שבאחד מכתבי-היד נוספה הערה בגליון: "בן מהר"י סג"ל זצ"ל תפיש על זה, ואמר ז"ל: כיזוב גדול הוא!" (שם, שינויי נוסחאות, אות יב, הערה א). וכדאי הוא בנו של מהרי"ל לסמוך עליו גבי מנהג אביו! וראה בענין זה במאמר החשוב של ר' ישראל פלס, 'דברי בקורת על ספר מהרי"ל ותשובות לבקורת', ישורון כ (תשס"ח),  עמ' תתצ-תתקט.
וראה עוד לר' אפרים זלמן מרגליות גאליציה, תקכא-תקפח), מטה אפרים, סי' תקצז, סעיף ד: "ושאר דברים הנזכרים שם לאכול בראש השנה לסימן טוב, יש להם מקום לאכול גם בסעודה זו [=סעודת היום] אם יש לו רצון".
[73] הליכות והלכות, על חודש תשרי, ירושלים תשסה, עמ' 6.
[74] בן יהוידע, הוריות יב ע"א, ירושלים תרסד, דף עח סע"ג-רע"ד. על לשון רגיל ראה מה שהבאתי בספרי ליקוטי אליעזר, ירושלים תש"ע, עמ' נ.
[75] בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת נצבים, ריש אות ד, ירושלים תשיב, עמ' קמו סוט"א.
[76] בן איש חי, שם, עמ' קמז רטו"א.
[77] עד כאן תורף דברי ה'לבוש' כפי שתמצתתי קודם.
[78] תורת אביגדור, סי' תקפג, ווילנא תרלא, עמ' 172.
[79] בשם אביי נאמר מנהג ה'סימנים'. ראה: הוריות יב ע"א.
[80] לקט יושר, א, ברלין תרכט, עמ' 129.

New book announcement

New book announcement
By Eliezer Brodt

תשובות רבינו אלעזר מורמייזא ה'רוקח', שיר מחורז בהנהגת התשובה ודרכיה, מנוקד מפורש ומבאור בתוספות מביא עיונים ובירורים ומפתחות, ע"פ כתב יד, מהדיר: ר' יעקב ישראל סטל, רח עמודים
דרשות לימי התשובה, מבית מדרשם של חסידי אשכנז, ע"פ כתב יד, עד עמודים

I am happy to announce two new works by Rishonim from the Beis Medrash of Chasidei Ashkenaz, related to Teshuvah, a subject closely related to the months of Elul and Tishrei.
Here is a short description of the work:

 תשובות רבינו אלעזר מוורמייזא, ה'רוקח'.
שיר מקיף וארוך, בעל למעלה משלוש-מאות וחמישים טורים כפולים, המוקדש כולו לביאור דרכי התשובה לחמשה-עשר חטאים שונים, וכשבתוך הדברים משולבים עניינים שונים - הדרכה ומוסר כללית, תיאורי העונשים שבגיהנם, שכרם של הצדיקים בגן העדן וכיוצא בכך.

שיר זה זכה לההדרה מאת הרב יעקב ישראל סטל, הנודע כבר ממהדורותיו לחיבורי רבינו יהודה החסיד ובית מדרשו (כמו: 'ספר גימטריאות' לר' יהודה החסיד, 'אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות' לר' יהודה החסיד, 'סודי חומש ושא"ר' לתלמידי ר' יהודה החסיד).

במהדורה זו, נתבאר השיר בפירוש צמוד, ולאחר השיר וביאורו מופיעים 'עיונים ובירורים' הנוגעים לשיר, שלא היה ביכולתם להכנס לפירוש הצמוד. את החיבור פותח  מבוא מקיף, המסכם את תפיסת התשובה החסידית-אשכזית, את החיבורים המיוחדים שהקדישו חסידי אשכנז לעניינה של התשובה.

חלקו האחרון של הספר הוקדש לעניינים השייכים לנושאים שנידונו במבוא אך מפאת אורכם לא מצאו בו את מקומם, כמו: פרטים שה'רוקח' נחלק בהם על רבו המובהק ר' יהודה החסיד; זיהוי קטע חדש מכת"י מפירוש הרוקח לתפילה, ובמיוחד: מחקר מקיף ורחב המברר כיצד הוטעו חכמים רבים, מהתקופה הקדומה ועד ימינו, לסבור שאחד מחיבורי התשובה של ה'רוקח' יצא מר' יהודה החסיד.

דרשות לימי התשובה: מבית מדרשם של חסידי אשכנז

חיבור נוסף מאותו בית המדרש - חסידי אשכנז הקדמונים, המחזיק שלוש דרשות שנשא אחד מחסידי אשכנז בימי התשובה.

בכל דרשה נוטל החכם הלא-ידוע פסוק אחד המדבר מעניינה של התשובה, ודורשה בכמה וכמה פנים ואופנים, על-פי השיטות הרווחות בבית המדרש החסידי אשכנזי. ומתוך דבריו והערות המהדיר מתבררים יפה יפה ענייני התשובה ודרכיה, הנהגותיה, סגולות ומעלות התשובה, גנות החטאים ושכר המצוות ועוד נושאים כיוצא בכך.

גם כרך זה פותח במבוא המעמיד את מקומם של הדרשות בעולמה של חסידות אשכנז, מנסה לאתר את מקומו המדוייק בין החוגים השונים שהרכיבו את חסידות אשכנז, ואף מוסיף כמה הערות ביביליוגרפיות מעניינות.

Here is a Table of Contents:
































Purchasing information:

For a sample of these works or more information about purchasing this work, feel free to contact me at Eliezerbrodt@gmail.com. The price is $38 (for both volumes) including air mail shipping [to the US, Canada & England]. Copies of these works are available at Biegeleisen.


Monday, September 15, 2014

New Book Announcement: A critical edition of R' El‘azar HaKalir's Piyyutim of Rosh Hashanah, by Shulamit Elizur and Michael Rand

New Book Announcement: A critical edition of R' El‘azar HaKalir's Piyyutim of Rosh Hashanah, by Shulamit Elizur and Michael Rand
By Eliezer Brodt

רבי אלעזר בירבי קליר, פיוטים לראש השנה, ביארה והוסיפה מבוא, שלומית אליצור, התקין מכתבי היד מיכאל רנד, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשע"ד, [מקורות לחקר תרבות ישראל, כרך יח], 718 עמודים.

I am very happy to announce the publication of an important work out just in time for Rosh Hashonah, a critical edition of all of R' El‘azar HaKalir's Piyyutim for Rosh Hashonah, by Shulamit Elizur and Michael Rand.









































The importance of studying the Piutim before Yom Tov has been noted by many for example:

R' Moshe Hakohen, nephew of the Rosh, writes in his work, Sefer Hamaskil:

מה טוב ומה נעים לעיין תמיד דבר בעתו בכל שבוע ושבוע בפירוש חומש ומחזור וסליחות ויוצרות ופיוטים וקינות ופרקי אבות ודברות והושענות וזכרנו ואגדת פסח ומערבים וגדול וקטן... [ספר חסידים, עמ' עא].

[For an exact explanation of this passage and for general information about this work see the special article of Rabbi M. Honig in Yerushaseinu 1 (2007) pp. 196-240 especially p. 229].

A similar idea is found in the Mahril:

וכל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרובץ מקודם להיות שגורים בפיו בר"ה בשעת התפלה [מהרי"ל עמ' רעב].
The Taz writes:

ראה דבתפלה שצריך להבין בפי' הדברים בפרט בפיוטים שחמור פירוש' אם לא בנתינת דעה רבה עליהם ודאי צריך להסדיר תחלה ולא מהני לו ספר בזה וזה פשוט [ט"ז, סי' ק ס"ק א].

In regard to the Piyutim by the Kalir, it's worth quoting the Arizal, as mentioned by the Magen Avrohom:

האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת, (הכוונות( [סי' סח הקדמה].

Different aspects related to the Kalir have been dealt with here on the Seforim Blog; see Dan Rabinowitz's article here which includes a bibliography about him. In addition to this, see Marc Shapiro's article here and my article here, note 73.

The Kalir as described by Rabbi Joseph B. Soloveitchik

I would just like to quote one special passage of Rabbi Joseph B. Soloveitchik about the greatness of the Kalir. This passage is from the Koren Mesorat Harav Kinot (pp. 386-388) which is based on Rabb Jacob Schacter's transcripts of the Rav's Tisha B'Av sessions:

At this point, it would be useful to make some general observations about Rabbi Elazar Hakalir and the style of his piyutim, his religious poetry. The piyutim of Rabbi Elazar HaKalir, including his kinot, serve two purposes. The first is limmud, learning. Every sentence of the piyut quotes m'aamarei Hazal, teachings of the sages. The second purpose is tokhaha, rubuking the people for their misdeeds and instructing them in the proper way to act. These piyutim deal with reproach, repentance, petition and acknowledgment of God’s justice. The shali'ah Tzibbur was not merely a hazan, a cantor, but was one of the great scholars of the generation who was the principal mokhiah, moral critic of the people…

Rabbi Elazar HaKalir was a master of the Hebrew language and very creative in his use of Hebrew. If not for him, modern Hebrew could not have come into existence. Before HaKalir, the Hebrew language was very rigid. For example, the noun and verbs were fixed in their form. It was difficult to transform a verb into a noun or a noun into a verb, a simple matter in other languages…

But HaKalir made a critical contribution to the development of the Hebrew language by endowing the language with flexibility, thereby paving the way for the development of modern Hebrew. There were other early paytanim, composers of piyut, such as Yose ben Yose, but they were not as radical in their literary style as HaKalir.  HaKalir was the father of the paytanim, and he dared to do more than any other paytan.

As noted above, Rabbi Elazar haKalir’s piyutim served two purposes: limmud, study and tokhaha, rebuke. As for the element of study, one of the dimensions of HaKalir’s piyutim is that they are compilations of the statements of the sages. Most of us, who are expert in neither Hebrew nor aggadot Hazal, find HaKalir’s corpus of piyutim boring. But it is not boring at all; it is like a gold mine. His piyutim for Yom Tov explain the essence of the Yom Tov. The midrashim concerning Sukkot are replete with information about the sukka, etrog and lulav, and all the explanations in the Midrash, all the ta’amei sukka, the reasons for the sukka, all of the ma’amarei Hazal, are brought together in the HaKalir’s piyutim for the first day of Sukkot. Similarly, his piyutim for Rosh HaShana and Yom Kippur include all the homiletical literature concerning the statement in the Midrash, “On Rosh HaShana, Sarah, Rachel and Hanna, were remembered” (Bereshit Raba 73:1). If one were to study carefully and thoroughly the piyutim of Rabbi Elazar HaKalir for Rosh HaSahana, Yom Kippur, Sukkot, and Pesah, one would find many applicable halakot and the entire pertinent Midrash, including many  midrashim that are unknown to us from any other source.

It is quite possible that during the time of Roman and Byzantine rule in the land of Israel, the ruling authorities prohibited shiurim and afternoon lectures by Torah scholars and sent officers to the synagogues on Yom Tov afternoon to prevent the people from studying. Consequently, the rabbis introduced the study of Torah into the prayer service via piyutim, a subterfuge that eluded the authorities. The piyutim were deliberately written in a fashion that would make them difficult to understand, lest the officers recognize their true function and forbid their recitation. As previously noted, we do not know with certainty when Rabbi Elazar HaKalir lived. According to Tosafot (Hagiga 13a, s.v. veraglei hahayot), he was the tanna, Rabbi Elazar HaGadol, who lived in the second century, but according to other Rishonim, he was either an amora, or one of the early liturgical poets, from the sixth or seventh century. But his piyutim could certainly have served the purpose of integrating Torah study into the prayers in a way that would not have been obvious to the non-Jewish authorities.

Description of the work:

What follows is a description of this new work [sent around from the publishers of the book]

Rosh Hashana, the Day of Judgment, has been embellished with numerous fascinating liturgical poems (piyyutim). This book is devoted to the compositions that were written for Rosh Hashana by the illustrious poet R. El‘azar berabbi Qillir, who was active in the Land of Israel at the beginning of the seventh century. The piyyutim for Rosh Hashana are many and varied, and they adorn all of the special prayers for the festival. A number of these piyyutim are known and recited to this day in Ashkenazi congregations, while others are published here for the first time. Even those piyyutim that are known from the festival prayer books (mahzorim) are presented here in a new light. The present edition is primarily based not on European mahzorim, but on earlier fragments from the Cairo Genizah; on the basis of such early sources the editors have succeeded in adding new, original material to the known compositions—there is not one famous composition to which heretofore unpublished material has not been added, in some cases throwing new light on the entire work. Even in such cases, therefore, we are not merely offering old wine in new wineskins, but presenting a new blend that confers on the poetic compositions novel aspects, not previously brought to light.                 
This edition has been prepared on the basis of close to 400 manuscripts, and all of the variant readings have been given in the margins. An extensive commentary aids the reader in understanding the difficult idiom of the payyetan, identifying the many scriptural and midrashic sources that are woven into the piyyutim, and following the development of their themes. A general introduction treats various questions connected to the poems, from their attribution to the author and the reconstruction of the component parts of each composition, to the literary shaping of the material. In his piyyutim, R. El‘azar berabbi Qillir treats Rosh Hashana in all of its aspects: the Day of Judgment, the blowing of the shofar; the malkhiyot, zikhronot, and shofarot verses; the merit of the Fathers; and more. A number of compositions are specially intended for when Rosh Hashana falls on the Sabbath. Qillir’s unique method in the shaping of each of these themes is also clarified in the introduction. The complex web of interrelations between the piyyutim and their literary sources is elucidated as well; thus it has become clear, for example, that one of the piyyutim edited here for the first time throws new light on the famous poem, U-netane toqef qedushat ha-yom.

“O King, Remember [the ram] caught [by its] horn!” These few words from one of the piyyutim published in the book reveal the genius of the great payyetan. Here, R. El‘azar berabbi Qillir has succeeded in encapsulating in four words the three great themes that lie at the heart of the benedictions that are unique to Rosh Hashana—kingship, remembrance and the ram’s horn (shofar)—all in the form of a prayer that beseeches God to remember for our sakes, on the Day of Judgment, the Binding of Isaac, symbolized by the ram whose horns are caught in the thicket. And if in four words the payyetan has managed to encapsulate such far-flung meanings, one can only imagine the riches contained in this enormous collection of R. El‘azarʼs writings for the Day of Judgment, which we now have before us.

About the authors:

Prof. Shulamit Elizur has been teaching since 1980 in the section for Medieval poetry and piyyut in the Department of Hebrew Literature at the Hebrew University of Jerusalem. She has published more than ten books and scores of articles, predominantly in the field of Genizah piyyut, but also devoted to Spanish Hebrew poetry and the development of various liturgical rites. A series of her books is devoted to the Late Eastern period of piyyut, and comprises an attempt to characterize the linguistic and literary developments attested during this phase on the basis of the production of critical editions of a number of its outstanding representatives. The present work is part of another series of her books devoted to the great Classical poets, among them R. El‘azar berabbi Qillir and R. Pinhas ha-Kohen.

Dr. Michael Rand specializes in Hebrew philology and piyyut. Since 2013, he has been Lecturer in Hebrew and Aramaic at the University of Cambridge. Dr. Rand acquired expertise with Genizah manuscripts over the course of a number of years of work in the section for piyyut and Medieval poetry of the Historical Hebrew Dictionary Project of the Academy of the Hebrew Language. He has devoted an extensive study to the grammar of the piyyutim of R. El‘azar berabbi Qillir; together with Jonathan Vardi, he has recently completed a soon-to-appear reconstruction of a copy of the Diwan of R. Shmuel ha-Nagid, the leaves of which are now scattered across various Genizah collections. He has also written many articles, among which are a number in which he has edited parts of the Qillirian corpus. In the present work, Dr. Rand is responsible for the paleographical aspects of the research: reading the manuscript sources, grouping them together (where relevant) and reconstructing thereby the larger units (quires, books) to which they belong, producing the apparatus of variant readings, and describing the manuscripts.

Purchasing information:

For a Table of Contents or more information about purchasing this work, feel free to contact me at Eliezerbrodt@gmail.com. Copies of this work will be arriving at Biegeleisen shortly.



Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...