Tuesday, February 27, 2018

The Origins of Hamentashen from the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)

The Origins of Hamentashen From the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)
By: Eliezer Brodt
Eleven years ago I wrote about the origins of Hamentashen in Jewish Literature (here). A year later I revisited the topic (here). Two years ago, I rewrote parts of it for Hebrew Kulmos magazine with some new important material.
See here for previous posts on Purim and here for a Purim Round up.
ויאכלו את המן: מנהג אכילת אזני המן, מקורותיו והטעמים השונים שניתנו לו
מאת: אליעזר יהודה בראדט
מה לנו עם אזניו של המן, ומדוע אנו מהדרים לאכלם כשהם מלאים במיני מתיקה? * האם המן היה חרש? או שמא אזניו היו משולשות? * מעקב רב-עניין אחר מקורותיו של מנהג אכילת "אזני המן" והטעמים השונים שניתנו לו
כמו כל חג, גם ימי הפורים עשירים במאכלים מיוחדים שנהגו בהם בני ישראל, להדרם ולאכלם בשפע ובשמחה. בין מאכלי יום הפורים, ידוע מכולם הוא 'אזני-המן' או ה'המן-טשאן'. על חקר המאכלים היהודיים בכלל, כבר הצטער החכם מרדכי קוסובר שחכמת ישראל "לא נדרשה, לצערנו, לעניין מזונות ומאכלים במידה הראויה להם, ומעטים מאוד הם החכמים שעסקו בכך" ("על המזון, ברכת המזון וכיוצא בהם", ניו יורק תשכ"ה, עמ' 7), והדברים נכונים גם לעניין אזני-המן. מדוע נהגו לאכלם? מה באו לסמל? אימתי נוסד המנהג והיכן פשט? ננסה להטות אוזן אל המקורות ולהתחקות אחר מנהג ישראל תורה.
אך ראש לכל, ראוי לשים לב לאופייה של הספרות הדרושה למחקרנו. כדי למצוא מקורות למנהגים ומסורות העוסקים במאכלי החגים ומאכלים בכלל, עלינו להרחיק בדרך כלל אל ספרות היומנים והזכרונות. כתיבה אוטו-ביוגרפית אמנם לא הייתה נפוצה בישראל בזמנים קדומים, אך נותרו בידינו אי-אלו ספרי זכרונות, כספריהם של גליקל מהאמלין (1646-1724), רבי פנחס קצינעליבוגין ורבי יעקב עמדין זצ"ל ועוד. בספרים מעין אלו נמצאים דברים חשובים על חיי היהודים ונכללים בהם פרטים שונים, שלא מצינו בספרי הלכה ודרוש למיניהם.
בזכרונותיו של חכם אחד המספר על חייו, בשנת תק"פ (1820) לערך, מצינו שהכותב העיד: "בארבע עשר לחודש ניסן עשה אבי ז"ל משתה כי בכור היה... ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשאר מיום הפורים הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי המן..." (א"ב גוטלובר, זכרונות ומסעות, ירושלים תשל"ו, עמ' 82).
על הנהוג בערי גליציה מספר חכם אחר: "ביום הפורים היה לו לרבי שליח מיוחד משנה לשנה שהיה הולך... ומביא להם משלוח מנות שלו, כיסי המן אחדים ושאר מיני מגדנות כאלה..." (זכרונות אב ובנו, עמ' 24).
גם אצל יהודי רוסיה וליטא אכלו ושלחו 'אזני-המן' בפורים. כך, למשל, מספר רבי אברהם אליהו קפלן: "הרבנית... מחמשה עשר בשבט ואילך כבר אפשר להשיג אצלה אזני-המן... רמז ליום פורים הממשמש ובא" (בעקבות היראה, עמ' קמ). ורבי שמחה זיסל מקלם כתב: "אזני המן מנחה שלוחה לבני היקרים לכבוד פורים... הנה האזני-המן, המן-טאש הלז, צריך לאפות אותו יפה יפה...", ולאחר הקדמה זו הוא מעלה על הכתב רעיון תורני (אור רש"ז, ב, עמ' קטז).
מסיפורו של רבי ברוך עפשטיין (בעל "תורה תמימה") על סבו רבי יעקב ברלין (אבי הנצי"ב מוואלוז'ין), ניתן ללמוד כמה היה מנהג זה חשוב בעיניו: פעם אחת, בתחילת חודש אדר, השגיח ר' יעקב ברלין בכך שלא מכרו את ה'המן-טשאן' כבכל שנה. לאחר בירור נודע לו הטעם, לפי שמחיר הקמח היה יקר מאוד באותה עת. הלך ר"י ברלין ונתן כסף לאופים לקנות קמח, ועל ידי זה היה המן-טשאן. רבי ברוך עפשטיין מציע טעם להקפדה זו על המנהג, לפי שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, וכפי שבפסח נותנים לקטנים אגוזים וקליות כדי שישמחו, כך בפורים נותנים להם אזני-המן לשמחם (מקור ברוך, ב, עמ' 974).
במקור אחר מסוף המאה ה-19, מספר הכותב על אחד שרבו נהג להענישו ולצערו כל השנה, ובפורים, 'לאות נקמה', הכין התלמיד לרבו אוזן-המן מלאה בפלפלים ודברים חריפים, כדי לצערו... (Between Worlds, pp. 37-38).
נוצרי שטייל בארץ ישראל בשנת 1865 בערך, מתאר בספר המסעות שלו כיצד בפורים קיבל מן היהודים מעדנים בעלי צורה משונה (מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ' 725).
חיים המבורגר, איש ירושלים, כתב בזכרונותיו על ירושלים בתחילת המאה ה-20: "בפורים... והגברות נותנות לתוכה עוגה... אזני המן וכו', ותוך כדי נתינה מבקשת להשגיח על מעשה ידיה (שלשה עולמות, ג, עמ' כב). כמו כן בחיבור אחר "ליום הפורים הייתה בעלת הבית אופה עוגות אזני המן... (זכרונות הראשונים, עמ' 54). גם אצל יהודי אמשטרדם (מנהגי אמשטרדם, עמ' 149) ויהודי בוכארה (ילקוט המנהגים, עמ' 210) מצינו שאכלו מאכלים הדומים לאזני-המן.
חוקרי רדיפות הנוצרים גילו כי ממקורות משנת 1803 עולה שהגויים העלילו על היהודים ששמים דם בתוך 'אזני-המן'! (ראה על כל זה אצל E. Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence 2006, pp. 9. 218-219, 228 ).
אנו רואים אפוא שמנהג אכילת 'אזני-המן' בפורים רווח ברבות מאוד מקהילות ישראל, כבר מתקופות קדומות, ועדיין השאלה במקומה עומדת: מדוע? מה טיבו של מאכל זה, ומה הוא מסמל?
ומדוע הוא נקרא "אזני המן"? בעיתון הנפוץ ביותר בתחום-המושב בפולין וברוסיה, "הצפירה", תהה כותב אחד בשנת 1912, מדוע ה"עברית המודרני" בחרה את השם "אזני המן" לתרגום המונח "המן טשאן"? האם אכן, רק ה"עברית המודני" היא שהמציאה את הכינוי 'אזני המן'?

הצגות והעלאת מחזות בפורים
נניח לספרות הזכרונות, ונפנה אל ספרות המחזות. אף זו סוגה שאינה רווחת בישראל, ואולם אף גדולי עולם כרבנו הרמח"ל ורבי משה זכות עסקו בכתיבת מחזות, ומכל מקום - לענייננו, עשויה להימצא לנו תשובה מעניינת לשאלתנו, דווקא מתוך ספרי מחזות, שהשימוש בהם רווח יותר בימי הפורים.
הפוסקים כבר עמדו על השאלה מדוע לא הובאה ב"שולחן ערוך" ההלכה, שמשנכנס אדר מרבים בשמחה. אולם, אף שבשולחן ערוך לא הוזכרה הלכה זו, מכל מקום עמא דבר לנהוג במיני שמחה משנכנס חודש אדר. רבי יששכר תמר הציע שהטעם שבתי כנסיות תולים תמונות עם משפט זה ועם תמונה של בקבוקי יין וכדומה, בימים שקודם הפורים, הוא לפרסם דין זה (עלי תמר, מגילה, עמ' ג).
דבר נוסף שעשו להרבות בשמחה הוא כתיבת חיבורי מחזות. לא רק שכתבו מחזות, בקהילות מסוימות נהגו אף להעלותם על במה ולהציגם בפני הציבור. יש לכך עדיות רבות בספרי הזכרונות, והד בלשונו של ה"מגן אברהם" בהלכות שבת (סימן שז, ס"ק כב) המרמז לזה: "והוא הדין ההולך לטרטיאות וקרקסיאות, והם מיני שחוק כדאיתא בעבודה זרה דף י"ח, ומיני תחבולה, ולא ידענא מי התיר להם בפורים, ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש...".
רבי יעקב עמדין כתב על הגמרא המפורסמת במגילה (ז, ב): "קם רבה ושחטיה לרב זירא", שרבים התקשו להבינה כפשוטה: "נראה לי שלא שחטו ממש, אלא כל זה הענין לפי שהיו שמחים מאוד, וכתיב בכל עצב יהיה מותר, לכן עשה זאת להעציבן... ובאחיזת עינים שחטו רבה לרבי זירא... שהרואים היו סבורים ששחטו באמת..." (הגהותיו למגילה ז, ב). דהיינו שעשו הצגה!
מתוך עיון בחיבורים אלו האריך ישראל דוידזון בספרו הגדול 'על פרודיס', והראה כיצד ניתן ללמוד מהם הרבה על חיי היהודים באותן תקופות בכלל, ועל מנהגי ימי הפורים בפרט.
אחד החיבורים הראשונים והמפורסמים שנכתבו בסגנון זה, הוא "מסכת פורים", שנכתב על ידי קלונימוס בן קלונימוס (1286-1328). סמוך מאוד לכתיבתו הופיע ספר דומה, בשנת 1319, אשר היום ידוע כי נכתב על ידי הרלב"ג. בחיבורים אלו המחברים מביאים דברים יפים בהומור קל, כתובים בסגנון התלמוד ומדרשי ההלכה.
מאות שנים אחר כתיבת ספרים אלו קמה להם התנגדות על ידי רבנים שונים, כמו רבי שמואל אבוהב (דבר שמואל, סימן קצג), חמדת ימים, ברית מטה משה והחיד"א (ראה מאמרו של רצ"י ליפשיץ, 'מלך ליום אחד', בגליון זה), שהגיעה עד כדי שריפת עותקים מהם (ספר וסייף, עמ' 248). אבל כבר העיר החוקר א"מ הברמן, שספרים אלו היו קיימים זמן רב בטרם נשמעה ההתנגדו להם, וזאת מתוך שהובנו מתחילה כספרים הנועדים להרבות שמחה ולא לזלזול וליצנות ח"ו. גם ר' קלונימוס עצמו כתב בסוף "מסכת פורים" אשר לו: "ולמה השלים המסכתא בפרק אין קורין? לפי שאין קורין בו אלא בשעה שאינו לא יום ולא לילה, שלא נכתב אלא לשחוק בעלמא, לשחוק האנשים ביום פורים, והקורא בו לא הפסיד אלא כמי שקורא בספרי רפואות ובדברים המועילים לגוף ואינן מזיקין לנפש...".
והנה, שנינו ב"מסכת פורים" לרבי קלונימוס: "רב מרדכי אמר, עשרים וארבע מיני סעודות נאמרו למשה בסיני, וכולם חייב אדם לעשותם בפורים, ואלו הן קשטי ומולייתות, וטורטולי... אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם...". בעיון ברשימת מיני הסעודות שמנה 'רב מרדכי', קשה לדעת אם רמז בדבריו גם ל'המן-טשאן' שלנו. אולם במחזה מאוחר יותר, בן המאה ה-16, כבר ישנה התייחסות ישירה.
המחזה הראשון שנכתב בעברית הוא "צחות בדיחותא דקידושין", מאת יהודה סומו (1592-1527). בהקדמה מתואר אופיו של הספר: "הוא ספר חדש מדבר צחות, אשר בדה מלבו פ' בימי בחרותו, לצחק בו בימי הפורים ובשעת חדוה, להראות לכל עמי הארץ כי יש מילה בלשוננו הקדוש לכתוב כל מיני חבורים אשר בהם יתפארו חכמי יונים... ללשוניהם בארצותם...".
בתוך דבריו אנו קוראים (עמ' 67):
"יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תוספי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגילת פורים: "ויתלו את המן", ובפרשת בלק נכתב בפירוש "ויאכלו בני ישראל את המן". ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא, ואל הכלב לא ישליכו אותה?
יקטן: גם זה ראיתי אני, וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן ביבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה "ויאכלו את המן" היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן - הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן "וטעמו כצפיחית בדבש".
יאיר: יפה פירוש בן ביבי זכור לטוב!" (פרופ' חיים שירמן, שהדפיס את המחזה מכתב-יד, מעיר שהשם 'רב בלעם בן ביבי' הוא אחד משמות האנשים המוזכרים בחיבור 'מסכת פורים' של ר' קלונימוס בן קלונימוס).
לאור דברי יהודה סומו אפשר להבין דבר נוסף: בספר 'התשבי' מאת ר' אליהו בחור (1468-1549), שנדפס לראשונה בשנת 1541, כתב בערך 'מנלן': "מנלן להמן מן התורה שנאמר ויאכלו את המן; גם זו מלה מורכבת מן שתי מלות: אן ולן...". כדוגמה לשימוש במילה 'מנלן' מביא ר' אליהו בחור לשון חז"ל שאינה מופיעה בשום מקום, וכבר העיר על כך רבי ישעיה פיק בהגהותיו לספר התשבי: "בחולין איתא 'המן מן התורה מנלן, המן העץ'. ואולי מצא המחבר דבר זה מפורש במדרש, ואגב דאתיא ליה ממדרש חביבא ליה לאתנויה, אף על גב דהוה ליה להביא מן הגמרא...".
על כך מעיר רבי מאיר מזוז שליט"א (בהערותיו לספר התשבי): "קרוב לודאי שאין דרשה זו לא בגמרא ולא במדרש כלל, רק היא הלצה אשכנזית על המנהג שאוכלים אזני המן בפורים...". דבריו מסתברים מאוד לאור העובדה שגם ר' אליהו בחור עצמו עסק בכתיבת חיבורים מעין אלו, והלשון שהבאנו מן המחזה של יהודה סומו מסייעת לכך.
אך את השם "אזני המן" אנו רואים גם במקור איטלקי נוסף. בשיר של ר' יעקב פרנסיש (1618-1703) מצינו: "אמנם נזרק העט ונקצר ענינים / כי יום פורים זה בא, נכין לו מעדנים / נכין מרקחות ממתקים מכל מינים / נגדיל אזני המן מאזני השכנים" (כל שירי יעקב פראנסיש, עמ' 363).
במכתב של רבי מרדכי שמואל גירונדי (1799-1852), רבה של פאדובה, מצינו שכתב: "בעת ששון ימי פורים הלא אדרשה אחי... ותשלח נא אל עבדך מעט מגדי מעדניך... מעט חמאה מעם לחם וחלות רקיקי אזני המן ואסעד" (כתב-יד, הובא אצל מ' שטיינשטנדר במאמרו "Purim Und parodie").
נוכל אם כן לסכם שזמן רב לפני ה"עברית המודרני" כבר הכירו את הביטוי "אזני המן" באיטליה, כמאכל מיוחד לפורים.

בין סופגניות לאזניים, ולמה המן לא היה חרש?
מאכל הנקרא בשם "אזניים", כבר מוזכר בפירושו לתורה של רבי יצחק אברבנאל (1437-1508), בפרשת בשלח (סוף פרק טז): "וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן, כצורת צפחת המים, והנאכל בדבש. והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים, מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש, ויקראוהו אזנים - ככה הוא צפיחית בדבש".
אמנם האברבנאל אינו מדבר על מאכל שנאכל בפורים דווקא, אך אנו מוצאים כאן את תיאורו של מאכל הנקרא "אזניים", בזמנים קדומים. ייתכן אף שהמקור קדום יותר, כיון שמקור דבריו אלו בפירושו של האברבנאל הוא בדבריו של רבי יוסף אבן-כספי (אשר פרט למקומות שבהם הוא חולק עליו, רבי יצחק אברבנאל אינו מזכירו בשמו), וזה נפטר בשנת 1340! (על נקודה זו העירני רבי שמואל אשכנזי שליט"א).
רמ"מ הוניג העיר לי שהמקור כנראה קדום יותר, כי הן ר"י אברבנאל והן ר"י אבן-כספי הכירו את המנהג הקדום לאכול סופגניות בחנוכה, וכפי שכתב רבנו מיימון אבי הרמב"ם: "אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשיית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפיחיות בדבש, ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, לזכר ברכתו (כלומר לנס שבפך שמן)". בדומה לזה מצאנו במחברת עמנואל (עמ' 168): "בכסליו... ואחרת תבשל הרקיקים, וצפיחית ומעשה החבתים".
אולם לאור דברי יהודה סומו שהובאו לעיל, שכתב לעניין אזני-המן: "שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן - הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן 'וטעמו כצפיחית בדבש'", אפשר לומר שלכך התכוין אבן-כספי, ולא לסופגניות.
ובכלל, נראה שכוונת כולם לתיאור כללי יותר, של מאפה ממולא, מעין "קרעפלאך", הנעשה כמה פעמים בשנה, ביניהן חנוכה ופורים, כשלעיתים הוא מבושל במים, נאפה בתנור או מטוגן בשמן. אך מדוע בחג הפורים כינו אותו "אזני המן"?
דב סדן מספר שבילדותו שמע פעמים רבות את הפתגם 'חרש כמו המן' (ש"י עולמות, עמ' 25). מה פשר הכינוי?
במחברת עמנואל הרומי (1261-1336) מצאנו: "מה אומר המן? לכל זמן. וזרש? לא תקלל חרש!" (עמ' 109). ושוב: "ואם אמר: ארור המן וזרש! ישיבון: אל תקלל, דוד, לחרש!" (עמ' 169). בעת שעסק בהכנת מהדורה מדעית של הספר "מחברת עמנואל" וחיפש מקורות ומקבילות לכל דבריו, פירסם דב ירדן מאמר קטן ובו דברים שלא מצא להם מקור במדרשים. אחד מן הדברים היה שורות אלו (ידע העם, ג, עמ' 70). לאחר מכן ציין ירדן שמ"ד קאסוטו קישר דברי עמנואל למנהג אכילת אזני המן (לשוננו יז, תשי"א, עמ' 148-149), ואף הביא דברי ה'כתר שם טוב': "ובארץ ישראל... נותנים ביד כל הילדים כמין אוזן עשויה מעץ ובעת שהילדים מסבבים אותו משמיע קול..." (כתר שם טוב, א, עמ' תקמב). אבל דב ירדן ודב סדן לא הצליחו למצוא מקור או מקבילה לדברי עמנואל הרומי.
אנו מתקרבים אפוא לזיהוי המקור, ודווקא בכתביו של עמנואל הרומי. על כך יש להעיר שתי הערות חשובות: א. פעמים רבות דברי עמנואל הרומי מבוססים על מדרשים וספרי חז"ל, אך בלא מעט פעמים אחרות, הוא הכניס בתוך דבריו דברי ליצנות, ובשל כך פסק ה"בית יוסף" שאסור לקרוא את מחברותיו אף בימות החול. ומכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שדברי הבאי ממחברות עמנואל הפכו לדברים שגורים ואף נכנסו למקורות (ראה בדברי ר' שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תנייתא, עמ' 210-214); ב. גם חשוב לציין, שעמנואל הרומי לא היה קל-דעת מפשוטי העם, כי אם מן החכמים הנכבדים שבדורו. החיד"א כותב ב"שם הגדולים" (מערכת ספרים, אות ב, בסוף, בערך קונטרס אחרון): "שמעתי שאמרו על הפירושים, שבאיוב יקרא האדם פירוש רלב"ג וירוה צמאונו, ובמשלי יקרא פירוש עמנואל, ובתהלים יקרא פירוש רבי דוד קמחי, ואתנח סימנא: שפת אמת תכון לעד. אמת - ראשי תיבות איוב משלי תהלים, לעד - ראשי תיבות לוי עמנואל דוד, והם כסדרן".
אך יש להוסיף לכל זה מקור נוסף. רבי שמעון חיים נחמני (1707-1779), תלמיד-חכם ומקובל גדול שהרביץ תורה בקהילות סיינה וריגייה, כתב בספרו המפורסם "זרע שמשון": "וכנגד עשיית העץ שעשה המן למרדכי בשביל שנטה אוזן לעצת אשתו, משום הכי אנו אוכלים מיני מתיקה וקוראים אותם אזנים של המן, שעיקר הנס בא מחמת עשייתו העץ שחרה אף המלך עליו ואמר תלוהו עליו..." (זרע שמשון, ב, עמ' שכא).
לאור זה יש לנו מקור חדש, שאפשר שהוא כוונת עמנואל הרומי והפתגם 'חרש כמו המן': המן היה חייב שלא לשמוע לעצת אשתו, אבל בגלל ששמע  - נגרמה נפילתו. לאור זה, דברי עמנואל לא היו דבר ליצנות כלל.
בספרים מאוחרים מצאנו טעמים נוספים, על דרך דרש, למנהג אכילת אזני המן. רבי אברהם הירשאוויץ מביא בספרו "מנהג ישורון" (עמ' 131): "הטעם כדי שיזכור כי המן צורר היהודים ביקש להשמיד... והמושיע עשה שתש כחו ולא יכול לעשות רע לכן נקרא המן תש - תש כחו".
רבי מרדכי זק"ש כתב: "ומכאן החשיבות המיוחדת לסמל מגן דוד שנתקבל בכל תפוצות ישראל, לקבוע על הפרכות של ארוני הקדש בבתי הכנסת... כי המגן דוד הוא הסמל לעם ישאל ולסוד קיומי, כי הרי למגן דוד ישנם ששה ראשי תור לכל שש קצותיו וכן הוא עם ישראל המפוזר בכל ששת קצוות תבל... ובכל ששת הקצוות יש לו ראש תור להבליט את בדידותו מן העמים לבדד ישכון ולא ישכח את יחודו. וייתכן כי מכאן המקור למנהג של אכילת אזני המן בפורים, כי הם משולשים כראש תור, וזהוי התשובה הניצחת... לכל 'המנים' שבעולם, למען יאזינו היטב וידעו ויבנו כי עם ישראל הוא עם הנצח..." (מילי דמרדכי, עמ' צב).
רבי יעקב קמנצקי כתב: "משום דאכילה הוא מעין איבוד של הדבר הנאכל, ובזה יש קיום של מחיית זכר עמלק, שהרי אנו מאבדין גם את המאכלים הנקראים על שמו" (במחיצת רבינו, עמ' קמב).

אכילת זרעונים ומילוי הפרג
נוכל לומר עתה שמקורן של "אזני-המן" הולך ומתבהר, מן המסורת הקדומה המציינת את שמיעתו לרעה של המן בעצת אשתו. אך מדוע ממלאים את האזניים בפרג? וממתי החלו לנהוג כך?
רבי אהרן הכהן מפרובנס, בספרו "ארחות חיים" כתב: "והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן, והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו, כמו שכתוב ויתנו לנו מן הזרעונים". דברי ה"ארחות חיים" הובאו ב"בית יוסף" בהלכות פורים. הרמ"א, בספרו "דרכי משה", מביא רעיון דומה מספר "כל בו", אף הוא מאת רבי אהרן הכהן מפרובנס, ואף ציין את המנהג במפתו לשולחן ערוך, סימן תרצה. על דברים אלו העיר ה"פרי חדש" (שם): "וטפי הווה ליה למימר זכר לזרעונים שאכלה אסתר, דאמרינן פרק קמא דמגילה, וישנה את נערותיה לטוב - האכילה זרעונים...".
לפרש מנהג זה קצת, כתב ב"יוסף אומץ" (סימן תתרצט): "חיוב סעודת פורים הוא דוקא ביום, ולפחות עיקרה ביום אף אם יהיה סופה בלילה, וטוב לב משתה תמיד להרבות קצת בסעודה בליל כניסת פורים בין מגילה למגילה. אכן טוב לאכול מיני קטניות, שלא יהא נראה שהיא הסעודה העיקרית, גם הוא זכר לזרעוני דניאל".
ומקובל זה מכבר שהשומשום או הפרג הניתן באזני המן הוא כדי לצאת ידי המנהג לאכול זרעונים, מבלי להיכנס לשאלה מדוע נקראים אלו 'זרעונים' (ראה "מנות הלוי" ב, ט; ש' קרויס, "קדמוניות התלמוד", ב, עמ' 229-233). אך ממתי החלו לעשות כן?
בספר הנפלא "מנוחה וקדושה" שנדפס לראשונה בשנת 1864 בווילנא, מאת אחד מתלמידיו הגדולים של רבי חיים מוואלוז'ין, הוא רבי ישראל איסר מפאניועז שאף זכה לשמש את רבו, מצאנו דברים מעניינים על מנהג מילוי אזני-המן. אלו דבריו:
"ולחמי פורים בודאי מנהג ותיקין, שמוזכרים בתוספות במסכת ברכות. ונראה לי הטעם, שעד אותו הזמן היינו מורגלים בניסים מגולים, כמו מפלת סנחריב, סיסרא והרבה כמותם, וזה הנס היה נראה לכל שהוא על פי טבע... שטבע האיש לבטל דעתו לאהבת אשתו, כן מרדכי ושאר הקרובים למלך ידעו בברור שטבע אחשורוש שלא לחזור מדבריו בשום אופן, והבינו שהיה נס גדול, גם שהיה מוצנע בתוך הטבע ועיקרו הוא נס. לכן לזכר זה התקינו הלחמים שעיקרם המילוי (עיין במגן אברהם, סימן קסח, ס"ק טו) ומוסתר בתוך הבצק, כהצלתם נס מוסתר בתוך הטבע. ובחרו בזרעונים, טעם מפורש בשו"ע לאכול זרעונים בפורים, זכר לדניאל וחבירו... וטעם צורתם משולש כי מחלוקת יש בגמרא מהיכן קריאתה? רשב"י אומר מבלילה ההוא, ועוד שלש דעות, אחד מוסיף מ"גידל המלך את המן", שני מוסיף מ"איש יהודי", שלישי כולה, ונפסקה ההלכה לקרוא כולה. נמצא מ"בלילה ההוא" מחויבים לכל הדעות. ועוד נפסקה ונחתכה ההלכה להחמיר עוד כשלושתן, ולזכר זה חותכים הלחמים בשלוש הקצוות לזכור שנחתכה ההלכה כאלו השלושה...".
ה"מנוחה וקדושה" ממשיך ומציין טעם נוסף: "ועוד אפשר להיות טעם מילואם... שמחמת יראת המלך לכתוב ולשלוח למרחקים בזיונו, עשו בחכמה לאפות לחמים ולהטמין המכתב בתוכם, ומי יעלה על דעתו לחפש בתוך הלחמים שאדם שולח דורון לחברו, ועל ידי זה ניצלו מסכנה. ואם כן היה מוכרח תיקון מילוי לחמים לזכרון זה הנס שנשלחו הכתבים מקצה העולם עד קצהו, ולא נתודע הדבר אל המלך" (מנוחה וקדושה, עמ' רעא-רעב).
המעניין בדבריו הוא שלא הזכיר בדבריו אף לא פעם אחת, את השם "אזני המן" או "המן טאשן", כי אכן כל דבריו שייכים גם על 'קרעפלך', ואף ציין לדברי ה"מגן אברהם" בסימן קסח, הדן במאכל זה.
גם בספרות הפארודיה לפורים, שהוזכרה לעיל, אנו מוצאים התייחסות למילוי "אזני-המן" בשומשמים. ב"מסכת פורים" מן "תלמוד שכורים" שנדפס לראשונה בשנת 1814, אנו מוצאים: למזבן שומשמין... ונראה למורי דמלתא אגב אורחא קא משמע לן דסמוך לפורים היה, והיה מזבין לעשות מהן למלייתא לבבות ולחמניות, שקורין בלשון אשכנז המן טאש".
בספר אחר, בשם "כל בו לפורים", שנדפס לראשונה בשנת 1855, מופיעה שאלה: "נחתום חדש בא לקהלתנו ורוצה לחדש מנהג חדש שלא היה בישראל עד עתה, והוא לעשות לחמניות של פורים שקורין המן טאשין מרובעים ולא משולשים, ולמלא אותם בשומשמין, ורבים מרננים עליו ואומרים דפורץ גדר הוא. תשובה... ועתה הם רוצים להוסיף חטא על פשע לשנות כמנהג אבותיהם ולעשות המן טאשין מרובעים בפורים או לאזנים שכך שומעות... מלבד זו הלחמניות המרובעים האלו חייבין בציצית, כדין כל כסות בת ד' כנפות, והמן טאשין לאו כסות לילה הם דמצותם כל היום... אבל אותן השומשמין אשר רוצה למלא אותם דעתי נוחה ממנו...".
מעניין לציין שמנהג אכילת "אזני-המן" לא היה ידוע באשכנז, אבל מאכלי המן אחרים היו והיו. רבי יאיר חיים בכרך מביא בספרו "מקור חיים" (סימן תצ, סעיף ט): "מדקדקים אוכלים בבוקר יום שני של פסח בשר יבש חתיכה הראוי להתכבד, ונקרא בלשון אשכנז המן, זכר לתליית המן בט"ז בניסן". קודם לך אנו מוצאים בספר המוסר "מסה ומריבה", מאת רבי אלכסנדר ב"ר יצחק פאפין-הופין, שנכתב בשנת 1627 בעברית וביידיש כשיר ויכוח בין שני מתדיינים, אחד עשיר ואחד עני: "...ברוט עשטו ואר איין ועטין המן". תרגום: "...לחם אתה אוכל לפני "המן" שמן (מסה ומריבה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 319). המהדירה, ח' טורניאנסקי (שם, עמ'121) כתבה לפרש כוונתו: "לחג הפורים היה קשור גם המנהג לאכול "המן". זהו שמו של בשר מעושן שאכלו בחג זה באיזור אלזאס... ייתכן כי שם המאכל ומנהג אכילתו בפורים יסודם בנוהג לתלות את הבשר המעושן לייבוש... ולא שמו של המאפה שנאכל באזורים אחרים, ואפילו קרובים..." (ככל הנראה, גם דבריו של רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי, פורים, סימן מד: "גם מה שעושין מעיסה צורת המן ואוכלים הקטנים מהם נמצא כתוב בספר", מכוונים למנהג זה).
מקורות: דב סדן, ש"י עולמות, עמ' 25-38; Israel Davidson, Parody in Jewish Literature New York, 1907

Friday, February 23, 2018

Torah Reading for Zochor and Parah

Torah Reading for Zochor and Parah
By Eliezer Brodt
The following is a chapter of my PHD dissertation related to the upcoming Torah Reading for Zochor and Parah
קריאת פרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא*
מאת אליעזר יהודה בראדט

ר' אברהם גומבינר בעל 'מגן אברהם' נפטר בצום גדליה שנת תמ"ג ולא זכה לראות חיבורו 'נר ישראל', הפירוש המונומנטלי לשלחן ערוך אורח חיים, יוצא לאור בדפוס. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תנ"ב, נדפס החיבור יחד עם 'טורי זהב' בדיהרן פארט ע"י המדפיס המפורסם ר' שבתי בס בעל 'שפתחי חכמים'. תיכף לאחר הדפסתו זכה שנכתבו ונדפסו כמה קיצורים ממנו, ביניהם גם ר' נתן איגר בחיבורו 'גן נטע', פראג תנ"ה. גם זכה לספרי פרשנות שנכתבו במיוחד על חיבורו. עד כדי כך מצינו שר' יונה לנדסופר כתב בצוואתו: "הלכה כמותו כל מה שפוסק". ויש עוד הרבה שכתבו בדומה לו. נשאלת השאלה מה ייחודי בחיבור זה ומה יתרונו על פני שאר המפרשים. התשובה בקצרה היא שבפירוש זה אנו מוצאים: א. לימוד הסוגיה ושאר המקורות באופן עצמאי בלי להסתמך רק על קודמיו. ב. חידושים עצמיים. ג. מקורות חדשים מספרות האחרונים. גם יש בו יותר דיונים על כל סימן וסימן, וזהו גם "פירוש" במובן הפשוט של המילה, שהרי הוא דן בכל דבר ודבר כמו רש"י ותוס' גם יחד, הוא מרבה לדון מכל כיוון אפשרי, בודק שורש הדבר, וגם מביא מקורות רבים שלא היו לשאר נושאי הכלים, השתמש בבקיאותו בספרי חז"ל וראשונים וארבעה חלקי השו"ע ודן בכל מה ששייך לסימן. לכן אין שאלה מדוע ניצח המג"א את מתחריו. אבל עדיין יש לדעת שקשה להגיד דבר משמעותי בנוגע למג"א מבלי לעיין היטב בדבריו שנכתבו בקיצור נמרץ וגם חייבים לבדוק בכל הסוגיות היכולות להיות נוגעות לאותו עניין, כאשר אצלו רואים כפשוטו איך "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", ואיך הוא משתמש בבקיאות נדירה כדי להגיע למסקנות הלכתיות. כדי לרדת לסוף דעתו יש לעקוב אחר ציוניו ולעיין בהם היטב, ואפי' במקום שלא ציין לדבריו בשאר מקומות. בדוגמה זו לפניניו רואים את עומק כוונתו ומדוע חייבים לבדוק דבריו המקומיים בעיון וגם בשאר המקומות הנוגעים לסוגיא, כדי להגיע להבנת דבריו.

הארכתי בסוגיה זו לפי שאפשר לראות דרכה הרבה פרטים בנו"כ אלו.[1]
בית יוסף
בסי' קמו מתייחס הבית יוסף לשתי הקריאות שיש בהן חומרה יותר מכל שאר הקריאות:
"וכל מיני היתרות אלו שכתבו המפרשים להקל בשמיעת קריאת התורה, אינם ענין לפרשת זכור שהיא מן התורה בעשרה, כמבואר בדברי הרא"ש פרק שלשה שאכלו ובדברי סמ"ק. והתוספות ריש פרק היה קורא (ברכות יג ע"א ד"ה בלשון) כתבו, דפרשת זכור ופרשת פרה הוו דאורייתא".
ושוב בבית יוסף אורח חיים ריש סי' תרפה מביא:
"וכתבו בתוספות בריש פרק היה קורא, דיש פרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא, כמו פרשת זכור ופרשת פרה אדומה".
דרכי משה
בדרכי משה הוסיף עליו: "וכתב בתרומת הדשן סימן ק"ח, דלכן יש ליזהר יותר לשמוע פרשת זכור בעשרה, יותר מקריאת מגילה שנזהרים לקרותה בעשרה, אלא שהעולם לא נהגו כן".
עוד מביא בדרכי משה: "מצאתי כתוב בשם מהרי"ש, אותם שאינם יכולים לבא למנין לפרשת זכור יש להם ליזהר לומר אותה בניגון ובטעמים".
ומשם מובא הדבר בשולחן ערוך, שם סע' ז: "י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ"מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם".
ר"ל שהמחבר סובר שקריאות פרשיות זכור ופרה הן מדאורייתא. הרמ"א שותק ואינו מביע דעתו.
ב"ח
הב"ח שם, מביא דעת התוס' בברכות שפרשת זכור היא מדאורייתא ומוסיף: "וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק היה קורא, והוסיפו לשם פרשת פרה אדומה דהיא נמי דאורייתא. וצ"ע מנא להו הא. בשלמא פרשת זכור ודאי משמע בפרק שני דמגילה (יח ע"א) דהוי דאורייתא, מדאמר... וכן כתב הסמ"ק שזהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור, אבל פרשת פרה שוה לפרשת שקלים ופרשת החדש".
והב"ח ממשיך וכותב:
"ומה שתופסין התוספות בפשיטות דקריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן ועזרא הוא דתיקן, איכא לתמוה נמי, דבפרק מרובה אמרו, משה רבינו עליו השלום תיקן במדבר שיהו קורין בתורה, אלא שבא עזרא ותיקן תלתא. ובירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) נמי איתא, משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים וראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר וידבר משה את מועדי יי' אל בני ישראל, ומביאו הרי"ף בפרק הקורא עומד (מגילה יג ע"א). השתא לפי זה ודאי כל קריאה בשבתות מן התורה כפירוש רש"י, אלא שלא היה סדר מיוחד לכל קריאה מלבד פרשת זכור, ובא עזרא ותיקן הסדר לכל הקריאות. ואפילו לפי זה נראה דצריך ליזהר טפי בפרשת זכור, שהיא מצוה מיוחדת ומפורשת בתורה, מה שאין כן שאר קריאות שאינן אלא בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום. ועיין בתרומת הדשן סימן ק"ח".
הוי אומר, למסקנתו, קריאת התורה של כל שבת ומועד היא מדאורייתא, אבל מן התורה לא נאמר מה היא הקריאה המיוחדת לכל שבת ומועד, וסדר הקריאה הוא מתקנת עזרא. ואילו קריאת פרשת זכור בשבת בכל שנה היא מדאורייתא, אבל לא פרשת פרה.
לאחר מכן מביא הב"ח: "כתב מהרש"ל דממה שכתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן ק"ח, דצריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה, יראה להדיא שאין הקטן עולה למפטיר בפרשת זכור. ואף על פי שהשליח צבור קורא בתורה, מה בכך, הא בעינן בר חיובא לעלות והוא גם כן קורא בתורה אלא שהשליח צבור קורא בקול רם שלא לבייש וכו'. ואף בפרשת פרה ראוי להזהר, מאחר שבאותן תוספות יראה שאף פרשת פרה דאורייתא היא, וכמדומה שכך מצאתי בחידושי מרדכי עכ"ל".
לאחר שמעתיק את דברי מהרש"ל, מוסר הב"ח את דעת עצמו: "ואינו נכון, דבקטן היודע למי מברכין ודאי שרי אף על פי שהקטן קורא בקול רם, דהא קטן עולה למנין שבעה וקריאת ספר תורה בכל שבת היא דאורייתא, מ'וידבר משה את מועדי יי', כדאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל, ואפילו בקטן שאינו יודע למי מברכין, לא ידעתי למה לא יצאו השומעין בקריאת השליח צבור פרשת זכור מן הספר תורה, דמאי נפקא מינה בעולה לספר תורה אם הוא גדול או קטן, הא עיקר החיוב הוא שישמעו לקריאת התורה מהקורא מתוך ספר התורה".
ט"ז
חתנו הט"ז[2] מביא דברי התרומת הדשן במילואם [יתר על מה שנמצא בב"ח]: "כתוב בת"ה סי' ק"ח: צריכין ליזהר בקריאה בצבור טפי ממקרא מגילה...". ואחר כך מביא דברי מהרש"ל מתוך הב"ח והוא מסיים: "ולעניות דעתי נראה דבקטן שאין יודע למי מברכין אין יוצאין ידי הברכה על ידו, ואין יוצאין ידי קריאה בלא ברכה, ע"כ אין להקרות למפטיר לקטן שאינו יודע למי מברכין, אבל ביודע למי מברכין נראה דשפיר יוצאין. ובסי' רפ"ב פסק רמ"א דקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר, ונראה דביודע למי מברכין קאמר".
עד כה מסכימים הפוסקים הנ"ל שפרשיות זכור ופרה שתיהן מדאורייתא וכפי שהובא בב"י בשם תוס', ובתרומת הדשן. וכן סברת מהרש"ל כפי שהובא בשמו בב"ח. אמנם הב"ח עצמו חולק עליו וסובר שרק פרשת זכור היא מדאורייתא. דיון צדדי קיים בב"ח ובט"ז, אם בקריאה שהיא מוגדרת מדאורייתא ניתן להעלות קטן לתורה שיוציא את הקהל ידי חובתו, ואיזה קטן ניתן להעלות.
כמה עניינים עקרוניים אנו למדים: א. הב"ח משתמש בדברי מהרש"ל ממקור שאינו לפנינו, ואולי מדובר בגליונותיו לטור שהוא מרבה להביא בחיבורו. ב. הב"ח אינו חושש לחלוק על קודמיו - תוספות, תרומת הדשן, שו"ע, רמ"א ומהרש"ל הסבורים שפרשת פרה היא מדאורייתא. ג. גם הט"ז אינו חושש לחלוק על חמיו הב"ח.
עולת תמיד
ב'עולת תמיד'[3] כתב: "כן כתבו התוספות ריש פרק היה קורא והרא"ש פרק שלשה שאכלו דפרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא הוא, ועיין מה שכתבתי בזה בסי' רפ"ב".
ושם[4] כתב: "ובכנסת הגדולה מסיק דקטן יקרא בפרשת המוספים, זולת בפרשת זכור שהוא לכולי עלמא מדאורייתא. ועיין בתשובות הרשד"ם חלק או"ח סי' י"ב. ונראה שיש להחמיר גם האידנא דשליח צבור קורא ומשמיע לציבור".
יש לציין שבדבריו אלה נטה אחרי הכנסת הגדולה (וראה עוד להלן עד כמה) ואפי' לא ציין לדברי רבו הב"ח בענין זה.
מגן אברהם
בהקדמה לסי' תרפה הביא המג"א כמה הוספות בסוגייתנו:
[1] בשל"ה האריך לצדד שפרש' פרה אינה דאורייתא. וכ"כ הב"ח, וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' קפ"ב וקס"ז שלא הזכיר אלא פרשת זכור. [2] ובת"ה סי' ק"ח כתב וז"ל, באשר"י פ"ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש' זכור בעשרה, ובתוספות שנ"ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ' זכור, ובתו' הקצרות בברכות פ"ב פי' דפ' זכור ופ' פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו'. וכן בסמ"ק כתב: מ"ע זכור את אשר עשה, ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי' ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי. עכ"ל. [3] ול"נ ליישב מנהג העולם, דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה, אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבה"כ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, כמ"ש הלבוש, וא"כ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח. וכ"ה ברא"ם סי' ב'. [4] ומשום פ' פרה ס"ל דלא הוי מדאורייתא, דבאמת אין טעם בקריאת' מדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא. [5] ול"נ שהגירס' הנכונ' כמ"ש בחי' הרשב"א וז"ל, והקשו שלא מצינו קריאת ס"ת מן התורה אא"כ יאמר רש"י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה, ע"כ מ"מ כל אדם יהא זהיר וזריז במצו' לבוא למנין. [6] ובמגלה דף י"ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דה"ה בפ' ויבא עמלק, יצא. [7] כתב מהרי"ל: בכל ד' פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו"ץ (ד"מ): יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה' מפרשת שובבי"ם ת"ת וי"א גם פרשת ויקהל ופקודי, ואומרים שומר ישראל וכו'].
עיון מדוקדק בדברי המגן אברהם
  1. בראש ובראשונה הוא דן בהרחבה האם קריאת פרשת פרה נחשבת מדאורייתא. הוא מביא שהשל"ה האריך לצדד שפרשת פרה אינה מדאורייתא, והוא גם ציין לב"ח שדן בזה, והוא מדייק בשתי תשובות של המהרי"ל (סי' קפ"ב וקס"ז) שלא הזכיר אלא פרשת זכור.
שתי תופעות עולות מכאן:
- שימוש בספר של"ה כחיבור הלכתי.[5]
- שימוש בספר מהרי"ל.
  1. אח"כ מביא דברי תרומת הדשן שפרשת זכור בעשרה חמורה יותר מקריאת המגילה, ושתוס' ס"ל שפרשת פרה היא דאורייתא. גם מכאן ניכר שימושו הישיר בספר תרומת הדשן, שלא הסתמך על הציטוטים בספרי קודמיו, דבר שיודגם בטבלה להלן.
  2. לאחר מכן מחדש המג"א יישוב למנהג העולם שלא מחמירים בפרשת זכור, שאמנם המצווה היא מן התורה, אבל קביעת המועד - שבת זו - לא מן התורה הוא, אלא מדברי חכמים. ולמעשה ניתן לצאת את חובת התורה גם פורים עצמו.
בינתיים אנו יכולים להתרשם משלוש המסקנות הללו:
  • שימושו בספר הלבוש.
  • כח החידוש שלו.
  • שימושו במקור 'הרא"ם סי' ב'' [לא הצלחתי לאתר מקורו בעניין].
  1. לבסוף הוא חוזר לשאלת פרשת פרה אם היא מדאורייתא, וכותב: "ומשום פ' פרה ס"ל דלא הוי מדאורייתא, דבאמת אין טעם בקריאת' מדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא, ול"נ שהגירס' הנכונ' כמ"ש בחי' הרשב"א וז"ל והקשו שלא מצינו קריאת ס"ת מן התורה, אא"כ יאמר רש"י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה ע"כ".
  • חידושי הרשב"א למסכת ברכות היה בספרייתו.[6]
  • הוא עשה שימוש עצמאי בחידושי הראשונים להכריע בשאלה ממין זה, כדי לברר את הגירסא הנכונה. אך עדיין נשאל את עצמנו מה כוונתו ומה ביקש להכריע בהבאת גירסת הרשב"א? האם הכוונה להראות שפרשת פרה גם היא מדאורייתא?[7] האחרונים כתבו[8] בביאור דבריו שהמג"א רצה להראות שהגירסא בתוס' היא כדעת רש"י, דהיינו שגם תוס' לא סוברים שפרשת פרה היא מדאורייתא.
כיום ידוע שפרשנות זו אינה נכונה, כי תוספות בעצמם ס"ל שפרשת פרה מדאורייתא.[9]
כאן המקום לציין: נראה ש'אליה רבה' לא הבין כך ברשב"א, היינו שדבריו נאמרו רק בדעת רש"י. הוא כתב[10] שמ"מ פרשת פרה היא דאורייתא וציין לדברי התרומת הדשן ודברי הרשב"א הללו, והוא דייק בסוף דבריו: 'וכיוצא בהן מן התורה', שפירושם: "ופירושו נ"ל גם על פרשת שקלים והחודש". וגם הוכיח מעוד מקורות שאין טעות בתוס' ברכות.
  1. מיד לאחר מכן כותב המג"א: "מ"מ כל אדם יהא זהיר וזריז במצו' לבוא למנין". כוונתו כאן לא מחוורת. האם הוא חוזר לפרשת זכור, או שהוא עדיין עוסק בפרשת פרה? לענ"ד משפט זה אינו חוזר לפרשת זכור, כי אליה הוא התייחס למעלה כשהעתיק לשון תרומת הדשן, אלא כוונתו לפרשת פרה, דהיינו, לאחר שפירש בדברי הרשב"א שרק רש"י ס"ל שהיא מדאורייתא, כתב שמ"מ יש להיזהר לבוא למנין [על עצם העניין שארבע פרשיות חמורות יותר מקריאת פרשיות של כל השנה, ראה של"ה שכתב כן].[11]
  2. אח"כ חזר לפרשת זכור והוא מבסס חידושו על הגמרא במגילה שגם ע"י קריאת פרשת 'ויבא עמלק' יוצא ידי חובת פרשת זכור מדאורייתא: "ובמגלה דף י"ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דה"ה בפ' ויבא עמלק, יצא" [החידוש הוא לענין פרשת 'ויבא עמלק' וזה מה שבעצם נאמר למעלה מזה]. חידוש זה לא מצאנו בספרי הלכה אחרים. כאן ניכרת סמכותו לחזור ולהסיק הלכה מן התלמוד עצמו.
  3. עוד ניתן להבחין, כי כדרכו במקומות רבים בפירושו, הוא מוסיף דברים שאינם מופיעים בנושאי הכלים הקודמים לו סביב השו"ע, וזו - כפי שכבר הסברתי באריכות כמה פעמים היא אחת ממגמותיו בפירושו. אבל לא אכנס לזה כאן.
סעיף זה הוא דוגמה מצויינת לראות דרכו של המג"א ומגמתו בספרו. מתוספותיו לכל סימן, לא תמיד ברור באלו ספרים עשה שימוש תדיר ועקבי, ובמיוחד לא ברור איזה סוג תוספות חיפש להוסיף. למשל, בהלכות פורים הוא מרבה להביא מהספרים: מעגלי צדק, מטה משה ושל"ה. בכל אחד מהחיבורים הללו נמצאים מקורות חשובים. אך דווקא בסוגיא זו של פרשת זכור ופרה הוא לא מצטט כלום מתוך מעגלי צדק ומטה משה, ורק דבר אחד מתוך השל"ה, אף שיכול היה להוסיף מהם דברים לא מעטים. מכאן ברור דבר אחד בלבד: שאין מטרתו להביא מקורות מעניינים בכדי, וכי לא הביא כל מה שיכול היה להביא.
דעת מהרש"ל
לעיל כתבתי בדעת הב"ח, כי מדבריו עולה שברשותו היה חיבור של מהרש"ל בכ"י, אבל הוא לא חושש לחלוק עליו. חשוב יותר לציין שלפי דברי מהרש"ל שהובאו בב"ח, פרשת פרה היא מדאורייתא. אבל לפי מטה משה והשל"ה, בחיבור 'חכמת שלמה' מחק מהרש"ל מילים אלו מתוס': "ופרשת פרה אדומה נמחק, ונכתב בצידו טעות הוא וכן בתוספות דמגילה".[12] וב'מקור חיים' (סי' קמו) כבר עמד על הסתירה בדברי מהרש"ל.
ייתכן שהמג"א לא הביא דעת מהרש"ל כאן, על אף שבד"כ דעתו חשובה לו ביותר, משום שהוא הכיר בסתירה ולא יכול היה להסתייע בדבריו לשום צד. ואפשר גם לומר שזו הסיבה שהמג"א הדגיש המלים "הגירסא הנכונה", לרמז כי לדעתו לא היה מקום למחיקת מהרש"ל בחכמת שלמה, כי לפי הרשב"א הכוונה היתה בדעת רש"י לא שתוס' בעצמם ס"ל כך.
מהדורת התלמוד שהיתה לפני הב"ח והמג"א
לפי התרומת הדשן, ב"י ורמ"א, היתה גירסא בתוס' בברכות ומגילה, שפרשת פרה היא מדאורייתא. כאמור, מהרש"ל ב'חכמת שלמה' מחק את המלים "פרשת פרה" בתוס' ברכות ומגילה. ואכן בתוס' הנדפסות בש"ס שלנו המלים הללו אינן נמצאות לא במסכת ברכות ולא במסכת מגילה. אבל לפי עדות הב"ח, תוס' במגילה כתב "פרשת פרה" ואילו בתוס' ברכות חסרות המלים. כנראה שבמהדורה שהשתמש בה המג"א כבר לא נאמר כך בתוס', ולכן הוא הביא זאת מהרשב"א.
עיון בדפוס הראשון של התלמוד מעלה שבברכות כתוב בתוס' 'פרשת פרה' אבל במגילה לא כתוב פרשת פרה. לכן צ"ע איזו מהדורה היתה לפני מהרש"ל וב"ח כשהם כתבו חיבוריהם. לאחרונה הגיע יצחק רון למסקנה שבדרך כלל לא היה הדפוס ראשון של בומברג ברשות מהרש"ל.[13] ולגבי הב"ח, דעת פרופ' י"ש שפיגל היא שהב"ח השתמש בדפוס שני של בומברג למסכת מגילה.[14] אבל לפנינו לא נמצא בין בברכות ובין במגילה, שכבר שמו הערות של המהרש"ל בתוך הדפוס. מעניין למה בכלל מחק המהרש"ל גירסה זו, כיום אנו יודעים שגירסא כזא נמצאת בהרבה ראשונים.
עוד בענין דרכו של המג"א
כדאי להעיר שלא ניתן לעמוד על היקף עבודתו של המג"א, רק מניתוח מקומי. כדי להבין את דרכו צריך להקיף את כל רחבי ספרו, כפי שיודגם כאן.
  1. המג"א לא דן לענין קטן אם מותר לו לעלות לפרשת זכור, בעוד הב"ח והט"ז דנים בעניין. ה'מאמר מרדכי' תמה על כך והשאיר זאת בצ"ע. אך נעלם ממנו שהמג"א דן בכך בקצרה בסי' רפב ס"ק יב ושם פסק כמו הב"ח! וכך כתב על דברי הרמ"א: "וכ"פ ב"ח דלא כרש"ל".
  2. בסי' קמו כתב המג"א בהגהותיו שנדפסו רק בדפוס ראשון על הגליון: "ראה מה שכתבתי בסי' תרפ"ה".
  3. בסי' קלז ס"ק ו הביא המג"א שו"ת מהר"ם לובלין שכתב בתוך דבריו: "שאני פרשת פרה שהיא דאורייתא", וע"ז כתב במג"א: "ועיין מה שכתבתי סי' תרפ"ה".
  4. הב"ח בסי' תרפ"ה מחדש כמה דברים בעצם חיוב קריאת התורה בכל ימות השנה. ועל כך לא העיר המג"א כלום. אבל בסי' קל"ה בהקדמה הוא דן בדבריו וכך הוא כותב:

"אי' ברי"ף פ"ד דמגיל': ירושלמי, משה תיקן לישראל שיהיו קורין ג' בב"ה ובמנחה עכ"ל, וצ"ע דאי' במרובה שהלכו ישראל ג' ימים בלא תורה בימי משה, עמדו הנביאי' שביניהם ותקנו שיהיו קורין בב' וה' ובשבת, ועזר' תיקן במנחה, והתוס' רפ"ב דברכות כתבו גם כן שעזר' תיקן קריאת התורה והקשה הב"ח עליהם בסי' תרפ"ה מההי' דמרובה וכו', ואפשר לומר דהתוס' לא נחתו לדקדק בזה ועיקר קושיתם כיון דתקנת נביאי' הי', א"כ ל"ש לומר דקרא 'והיו' אתא להורות על כך, והא דכ' הרי"ף שעזר' תיקן בב' וה' היינו מנין הקרואי' כדאי' בגמ', וא"כ משה תיקן מנין הקרואים בשבת וי"ט ור"ח וח"ה, וכ"מ ברמב"ם פי"ב מתפל' ובסמ"ק סי' קמ"ט".

לדרכו של 'עולת שבת' ושימושו בחיבור 'כנסת הגדולה'
הבאתי שב'עולת שבת'[15] כתב: "ובכנסת הגדולה מסיק דקטן יקרא בפרשת המוספים, זולת בפרשת זכור שהוא לכולי עלמא מדאורייתא. ועיין בתשובות הרשד"ם חלק או"ח סי' י"ב. ונראה שיש להחמיר גם האידנא דשליח צבור קורא ומשמיע לציבור".
העו"ת ציין למקורות אלה מבלי לבדוק באמתחתם, משום שהעתיק בסתם את דברי כנסת הגדולה כאן שכתב בסי' רפב: "ומנעתיו שקטן יקרא בפרשת המוספין ויפטיר, זולת בפרשת זכור דלכו"ע הוא דאורייתא שיקרא בה גדול ויפטיר בה גדול. ועיין ברשד"ם חלק א"ח סי' יב". ובאמת, המעיין בתוך הספר יווכח מיד שהדיון של מהרשד"ם אינו נוגע לענין קטן ופרשת זכור כלל, אלא נוגע לעניין אחר לגמרי בענייני מפטיר.
מגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה
לעיל, עמ' 84 העליתי השערה שהמג"א הכיר את הספר 'שיירי כנסת הגדולה', עקב אחרי מקורותיו והתרשם שאין לו תועלת גדולה ממנו ותרומתו לא חשובה כמו חיבור 'כנסת הגדולה' שהוא מביא מאות פעמים בשמו ושלא בשמו. להשערתי הוא נוכח לראות שרוב הדברים שמביא 'שיירי כנסת הגדולה', הם מתוך ספרים הנמצאים ברשותו ושעשה בהם שימוש.
כאן ניתן לראות דוגמה לכך.
'שיירי כנסת הגדולה' כתב[16]: "ופרשת פרה אדומה... מורי רש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה כתב דטעות, ומחק פרשת פרה. מטה משה סי' תתר. גם הב"ח הצריך עיון למה שנמצא כתבו ופרשת פרה אדומה, וכן בספר ל"ח שאכלו אות נ"ב כתב לא ידעתי אנה מצאו זה...".
ואח"כ הוא כתב: "כתב רש"ל ז"ל, שאין הקטן עולה למפטיר זכור... ואינו נכון דבקטן היודע למי מברכין ודאי שרי... ואפ' בקטן שאינו יודע... ומ"ש רש"ל בפרשת זכור גם בתשובת מהרי"ל סי' קצז מגמגם על זה הביאה רבינו המחבר בסי' רפב".
רואים שהוא מרבה להביא ספרים כמו מטה משה, ב"ח, לחם חמודות, שהיו בשימוש תדיר אצל המג"א, לכן לא היה צריך להביאם מכלי שני.
אגב, רואים שגם הכנסת הגדולה לא ציין מקורו לכל דבר. הוא נטל את כל הידיעה אודות דעת הרש"ל בעניין קטן מתוך הב"ח, אבל הוא לא ציין אליו. בזמנם לא כתבו על כל דבר ודבר מה מקורו, כפי שמקפידים היום בעולם האקדמי.
ועוד בענין זה שהבאת, שהמג"א לא הביא דברים מתוך 'שיירי כנסת הגדולה' מלבד לפעמים דרך העולת תמיד ועולת שבת. כאן ניתן היה לסבור שאחד הציונים של המג"א לשו"ת מהרי"ל לענין פרשת זכור שהיא מדאורייתא - הוא משיירי כנסת הגדולה כאן, ואפשר שזה היה מקורו. אבל הואיל ובשיירי כנסת הגדולה ציין להמהרי"ל בסי' קצז ואילו המג"א ציין לסי' קסז, שזה אכן הציון הנכון ולא קצז, מכאן שהוא עשה שימוש ישיר בשו"ת מהרי"ל.
הערה על פי דברי המג"א
ר' אליעזר דינער כתב: "המחבר מביא הכא סתם שפרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא... אך בענין פ' פרה לא ידוע מה טיבו של החיוב זה... נמצא בתוס' הקצרות בברכות... דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מן התורה... ונראה שבזמניהם היתה גירסא זו ברש"י ובתוספת הנזכרות... שכמדומה לו בראשונה הגירסה לא היתה פ' זכור ופ' פרה, אלא פ' זכור ופ"פ שהם ראשי תיבות של פרשת פורים, והיא פרשת ויבא עמלק וכו' ופרשה זו באמת דאורייתא היא כמו שפירוש המ"א בסי' תרפ"ה, ומביא ראיה לדבריו מהגמרא דמגילה דבפרשה זו יצא, ע"כ, ואחרי כן שינה המעתיק ראשי תיבות פ"פ לפרשת פרה, יען אשר הלשון פרשת זכור ופרשת פרה שגורה בפיו יותר מפרשת זכור ופרשת פורים, ובדרך זה בא הטעות פרשת פרה דאורייתא לספרים...".[17]
הט"ז ומגן אברהם וחיבור תרומת הדשן

תרומת הדשן
יראה דאדרבה צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה. אף על גב דמקרא מגילה עדיפא וכל מצוה נידחת מפניה, מ"מ לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד, אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פ' שלשה שאכלו, דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה, ודוחה ל"ת דלעולם בהם תעבודו. להכי שיחרר רבי אליעזר עבדו, כדי להשלימו לעשרה. ע"ש פ' שלשה שאכלו באשירי,
ובתוס' שנ"ץ שכתבו דאין שום קריאה מדאורייתא רק פרשת זכור.
ובתוס' הקצרות מברכות פ' שני פירש, דפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותן מן התורה.
וכן בסמ"ק חלק למצות עשה זכור אשר עשה, וזה שאנו קורין פרשת זכור קודם פורים.
וא"כ צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי.

ט"ז

צריכין ליזהר בקריאה בצבור טפי ממקרא מגיל' אף על גב דמקרא מגילה עדיפ' וכל מצו' נדחת מפני' מ"מ לדעת רוב הפוסקים נקראת אף ביחיד אבל פרשת זכור כתב האשר"י פ' שלשה שאכלו דעשה דאוריית' הוא לקרות' בעשר' ודוחה ל"ת שבתור' דלעול' בהם תעבודו להכי שחרר ר"א עבדו כדי להשלימו לעשרה.



ובתוס' שנ"ץ כתבו דאין שום קריא' מדאורייתא רק פרשת זכור.
ובתוס' קצרות מברכות פ"ב פירשו דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים בקריאתם מן התורה עכ"ל.

מגן אברהם








באשר"י פ"ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש' זכור בעשרה,






ובתוספות שנ"ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ' זכור.
ובתו' הקצרות בברכות פ"ב פי' דפ' זכור ופ' פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו'.

וכן בסמ"ק כתב מ"ע זכור את אשר עשה
 

ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי' ממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי עכ"ל.

הטבלה מדגימה מספר הבנות:
א. דרכם של האחרונים הללו בהבאת ציטוטים.
ב. 'תרומת הדשן' היה ברשותם של הט"ז והמגן אברהם והם לא הסתמכו על כלי שני, לפחות במקרה זה [אמנם יש צורך לבדוק לגבי כל מקרה, כי ייתכן שלפעמים סמכו על ציטוטים משניים].
לא הבאתי בטבלה זו את הציטוט מתרומת הדשן שהובא בדרכי משה הארוך, כי שם הוא מביא רק שורה אחת. הב"ח רק ציין לעיין בסימן זה אבל לא מביא לשונו.
אע"פ שהמצטטים כתבו 'עכ"ל', אין הכוונה ללשון המקור ממש, אלא לתמציתו. הט"ז לא מביא את הסוף מה שכתב הסמ"ק ואת המסקנה שצריכים ליזהר יותר... והמג"א לא הביא את החלק הראשון של התשובה. וכמו שהדרכי משה כתב בהקדמתו, ראה לעיל, עמ' 88.
סיכום
בפרק זה רואים, כאמור, כמה דברים חשובים, בענין דרכם של הנו"כ.
הב"ח משתמש בדברי מהרש"ל ממקור שאינו לפנינו. ב. הב"ח אינו חושש לחלוק על קודמיו - תוספות, תרומת הדשן, שו"ע, רמ"א ומהרש"ל שס"ל שפרשת פרה היא מדאורייתא. ג. גם הט"ז אינו חושש לחלוק על חמיו הב"ח. ד. העולת תמיד לא מחדש הרבה רק בעיקר על פי הכנסת הגדולה. ה. המג"א מביא כמה מקורות חדשים בסוגיה בכלל. ו. המג"א משתמש בשל"ה לנדון הלכתי. ז. שימוש של המג"א במהרי"ל. ח. טעם שהמג"א לא נצרך להביא מ'שיירי כנסת הגדלה'. ט. כח החידוש של המג"א. י. שימושם של הט"ז והמג"א בתרומת הדשן על פי בדיקה בפנים. יא. דרכם של הט"ז והמג"א כשכותבים 'עכ"ל' שאינו ממש.
[1] * פרק חיבורי, 'פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע"י חכמי פולין במאה הי"ז', חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע"ה'. אי"ה בקרוב אחזור להוסיף ולתקן פרק זה.
בענין פרשת זכור מדאורייתא, ראה: ר' אהרן לעווין, ברכת אהרן על מסכת ברכות, ירושלים תשנ"ח, דף נא ע"ב (מאמר צט); ר' צבי הירש גראדזינסקי, מקראי קודש, ב, נוי יארק תרצ"ז, עמ' קו; הנ"ל, מילי דברכות, סט. לואיס תרפ"ג עמ' פג-פד; ר' עובדיה יוסף, חזון עובדיה, פורים, ירושלים תשס"ג, עמ' ג-ה. בענין פרשת פרה מדאורייתא, ראה: ר' מאיר לייבייש - מלבי"ם, ארצות החיים, ווארשא תר"ך, דף ו ע"א, סי' א אות ד; האדר"ת, אלה יעמדו, עמ' נז-נח; הנ"ל, חשבונות של מצוה, ירושלים תשס"ה, עמ' רפו; ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה, פרשת חוקת, פרק יט פסוק כ [בענין המג"א]; ר' צבי פרבר, הגיוני צבי, בתוך: ספר המועדים, לונדון תשמ"ז, עמ' נג-נד; ר' יצחק אריאלי, עינים למשפט, ירושלים תשי"ז, ברכות, (יג ע"א), עמ' סח; ר' שלמה פישר, דרשות בית ישי, א, ירושלים תש"ס, סי' לב, עמ' רל; חזון עובדיה, פורים, עמ' טז-יח; ר' יעקב קמנצקי, אמת ליעקב על התורה, ניו יורק תשנ"א, עמ' שב, תמד, תפד; דניאל שפרבר, נתיבות פסיקה, ירושלים תשס"ח, עמ' 45-50.
[2]  שם ס"ק ב.
[3] סי' קמו ס"ק י.
[4] סי' רפב ס"ק ד
[5] אי"ה אחזור לדון בזה ביתר הרחבה בקרוב.
[6] וראה נח,ד; שם,ה; סה,ב; סו,ב; קסז,ח; קצג,ו; שם,ז; ריב,ג; רכב,ב ועוד.
[7] יש לציין בדברי הרשב"א במגילה, כלל אינו מביא פרשת פרה כשהוא דן בזה.
[8] ראה: מחצית השקל, לבושי שרד, שמן למאור, בגדי ישע כאן.
[9] ראה למשל, תוספות רבנו יהודה שירליאון, ברכות; תוס' רא"ש ברכות דף יב ע"ב, וכ"כ בדבריו, וסוטה דף ל"ב ע"ב; וכ"כ תוס' איוורא סוטה שם. וראה ריטב"א מגילה שם.
[10] סי' תרפ"ד ס"ק כא.
[11] של"ה, מסכת מגילה, דף פו ע"ב.
[12]  חכמת שלמה, ברכות שם. וכן כתב בביאור הגר"א סי' תרפ"ה ס"ק כב. וראה ר' שלמה זלמן הבלין, 'ביאור הגר"א לשו"ע', ישורון, ה (תשנ"ט), עמ' תשי"ח-תש"כ.
[13] יצחק רון, 'בקורת נוסח התלמוד הבבלי של ר' שלמה לוריא', עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשמ"ט, עמ' צ. ולענין מסכת ברכות בכלל, ראה דבריו שם עמ' 95-106.
[14] שפיגל, עמודים, הגהות, עמ' 342. וראה ר' דוד קמינצקי, ישורון, טו (תשס"ה), 'חידושי הב"ח על ה"ס מכי"ק', עמ' פח הערה 18; ר' יהושע מונדשיין, 'שיבושים בהעתקת הגהות הב"ח לתלמוד', מוריה כא, גליון ה-ו (רמה-רמו) (תשנ"ז), עמ' קא-קג. והוא מציין לכ"י על מגילה, שהגיע לספרייה, מס' 174\4. הלכתי לבדוק בספרייה הלאומית, אך כרגע לא ניתן לראות חיבור זה, לכן ענין זה לא נבדק עד דק, ועוד חזון למועד.
[15]  סי' רפב ס"ק ד.
[16]  סי' תרפ"ה.
[17] זכרון יוסף צבי, ברלין סי' קמו. וראה ר' ברוך הלוי עפשטיין, מקור ברוך, ב, ווינלא תרפ"ח, עמ' 1152; מה שכתב יעקב שמואל שפיגל, 'על היחס לחיבוריו של ר' אהרן וירמש', ירושתנו, ג (תשס"ט), עמ' רפה-רפו; הנ"ל, ישורון, יב (תשס"ג), עמ' תתה בענין ר"ת אלו.

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...